אילוסטרציה
אילוסטרציהIsrael news photo: Flash 90

קראתי בעיון רב את דברי ידידי היקר הגאון הרב שמואל טל שליט"א תחת הכותרת 'אתחלתא או מה?' שהתפרסמו היום ב'קרוב אליך' ובאתר 'ערוץ 7'.

לצערי הרב, ובהמשך לשיחות רבות שערכתי אני הקטן עמו בעבר בנושא, שוב אני מוצא בדבריו עירוב בין דברי טעם לדברים שאין בהם ממש, בין דברי אמת מבוססי מציאות לבין הסתכלות חד צדדית ולא אמינה שמביאה למסקנות שגויות. יודע אני הקטן את מך ערכי, ובכל זאת ארשה לעצמי להביע בפומבי את עניות דעתי בקשר למספר נקודות בדבריו הפומביים של ידידי ואהובי הר"ש טל שליט"א, ועל כל פשעים תכסה אהבה.

ראשית – 'שחור ולבן אינו הצבע שלי'. קל מאוד להשחיר תמונה שיש בה כתמים, וקל מאוד להגיע למסקנה שלילית על פעולה מוצלחת שיש בה גם כישלונות. אולם חז"ל הורו לנו שההסתכלות הנכונה, מול עובדות החיים ומול ערכי החיים, היא לשקלל 'שכר מצוה כנגד הפסדה והפסד מצוה כנגד שכרה', לראות את הטוב שניתן להפיק מכל מצב, להביט בכיוון הכללי של התגלגלות העובדות והמעשים מול עינינו (לפעמים גם נגד כוונת עושיהם), ולא להכריע באופן רגשני בעניינים שברומו של עולם. העולם אינו בנוי משחור ולבן, יש המון אפור באמצע.

ולגופו של עניין. בתוך דבריו כותב הרב שמואל טל שליט"א ש'לא היה בכל תולדות ישראל אף צורר שהצליח לגרום למאות אלפי יהודים לעזוב את דתם כמו שהצליחו ראש הממשלה הראשון וחבר מרעיו'. בלי להוריד מילימטר מאחריותו של בן גוריון לדברים הרעים שקרו במהלך הקמת המדינה כולל גם בהיבט החינוכי-יהודי – האם לפניו ואחריו לא היה חילון בממדים מבהילים מאז תקופת ההשכלה בכלל, ובעיקר מאז שהכמיהה לציון גרמה לצעירים רבים להפוך את האמצעי למטרה? וכי לפני ואחרי תקופת בן גוריון 'וחבר מרעיו' כל העולים לארץ המשיכו לשמור מצוות, ורק בימיו היה החילון הנורא?

לרב שמואל שליט"א יש גם ידע מקיף ואף אקדמאי בהיסטוריה, וכי אינו יודע את האמת? בוודאי שהחילון נובע גם מקציצת הפאות ומההכנסה באונס לקיבוצים חילוניים וכו' בתקופת ראשית המדינה, אבל בעיקרו הוא תופעה טבעית, מצערת, כואבת, של שבירת מסגרות ובניית חדשות.

האם יהודי צפון אפריקה שלא עלו לארץ, אלא עברו לצרפת ולקנדה ולארצות אחרות, שמרו על יהדותם יותר מיהודי צפון אפריקה שעלו לארץ? ההתבוללות ביניהם עכשיו היא של שבעים אחוזים, ולא בן גוריון גרם לה! אין לי שום סנטימנטים מיוחדים לא לב"ג ולא 'לחבר מרעיו', בחייו הפרטיים וגם בחייו הציבוריים אור וצל משמשים בעירבוביה. אבל הניתוח ההיסטורי שבו פתח הרב שמואל את דבריו אין בו ממש, והוא לצערי סימן גם לבאות.

ממשיך הרב וכותב: "לא היו אף פעם אימפריות של כפירה וטומאה בישראל כדמותן של האוניברסיטאות והתקשורת הממלכתית בישראל שמפיצות כל כך הרבה כפירה וטומאה בחסות ומכוח המדינה". אענה בלשון הגששים: 'זאת הפינה, מה השאלה'? כל עוד לצערנו רוב תושבי המדינה אינם שומרים מצוות, ורוב האקדמיה חילונית, זה המצב, ואיך לא יהיה זה המצב? ב"ה כוחנו עולה גם בתחום הזה, רבים מאנשי האקדמיה במדעי הרוח וגם במדעי הטבע הם אנשי אמונה ותורה, וגם בתקשורת יש התקדמות; גם בנושאים אלו נכון הכלל 'קמעא קמעא'.

עם ישראל לא מפחד מדרך ארוכה. מה הקשר בין ההתייחסות למדינת ישראל כאל ראשית, שוב – ראשית, בינתיים רק ראשית, צמיחת גאולתנו, לבין העובדה שאכן רוב האקדמיה חילונית, חוטאת ומחטיאה? וכי לפני הגירוש מגוש קטיף לכל הפרופסורים היו פאות מסולסלות? כל הכתבים והשדרנים היו אז אוהבי ארץ ישראל ושומרי שבת?

ממשיך הרב וכותב: "לא היה מזמן בית שני מציאות שהנהגת עם ישראל ושליטתה על יראי ה' ונאמני התורה מסורה בידי כופרים ומרשיעי ברית". אני שוב תמה על ידידי הגאון שליט"א, שידיו רב לו גם בחוכמות העולם, על כתיבת דברים שגויים אלו. ממה נפשך: אם מדובר על הנהגה עצמאית של כל העם – לא הייתה הנהגה כזאת כלל גם בזמן בית שני (חוץ משנים ספורות), ואם מדובר על הנהגות מקומיות – היו גם היו, בעיקר במאות השנים האחרונות מאז שפרץ החילון לעולם, אינסוף קהילות שראשיהן לא היו נאמני תורה.

אז מה נשאר נכון מהמשפט הזה? אם היינו זוכים והעולים לארץ בתקופת התחייה היו רובם ככולם אנשי תורה – הם היו שולטים בארץ, אך לצערנו רק בימינו ממש אנו מתחילים לסגור את הפער ו'לאיים' על הנהגת המדינה. ובעז"ה נעשה ונצליח.

ממשיך וכותב: "אין שני מלכים משתמשים בכתר אחד (חולין ס' ע"ב). משמעות הדברים היא שבניגוד לתחומים אחרים שבהם יכולים להיות שותפים גורמים שונים ואף מנוגדים, במלכות והנהגה יש רק כתר אחד ורק מלך אחד. ואפילו אם מלך אחד רוצה לקדם כמה ענינים שמתאימים בחלקם לרצונו של המלך השני, הוא לא יכול לשמש כמלך בשותפות עם המלך השני.

המלכות החילונית הנוכחית שונה במהותה ממלכות ה' ובתחומים רבים היא אף אויבת לה, ולכן היא אינה יכולה לשמש בשותפות עם מלכות ה'. אי אפשר לראות בה ביטוי להשבת מלכות ה' על עמו ישראל, ולכן אין לחגוג על הקמתה".

צר לי ידידי  שליט"א, אך גם בדברים האלו שכתבת אין אמת. מאז ומתמיד, בהיסטוריה של עם ישראל ובהיסטוריה העולמית, שימשו לעיתים קרובות כמה מלכים בכתר אחד או בכתרים מקבילים, לפעמים בהצלחה רבה יותר ולפעמים פחות.

שנים רבות שימש מלך חשמונאי מתיוון ליד ראש הסנהדרין, ריש גלותא חילוני לצד ראש ישיבה 'גאון', ראש קהל חצי-מתבולל לצד רב העיר, עם איזונים מוצלחים פחות או יותר. לומר ככלל שלא יתכן שילוב ושיתוף של גורמים שונים ואף מנוגדים אינו נכון היסטורית, ואינו אמת אקטואלית.

ועוד כתב : "כמו שאין לחגוג על הקמת הנציבות הבריטית במקומה של המלכות התורכית, אף שהיא הייתה טובה ממנה והועילה יותר לתהליך הגאולה; כך אין לחגוג על הקמת המדינה הנוכחית, אף שהיא יותר טובה ומועילה מהשלטון הבריטי. וכשם שהנציב הבריטי הרברט סמואל היה יהודי, ובכל זאת לא חגגנו על עלייתו לשלטון כיון שהוא ייצג מלכות אחרת; כך אין לחגוג על עלייתו לשלטון של ראש ממשלה יהודי אחר, כיון שהוא מייצג מלכות אחרת שאינה מלכות ה'". בער אני ולא אבין: הרב שמואל מוכיח את הנהגותיו היום, אחרי גירוש קטיף, לפי מה שקבעו או לא קבעו מנהיגי הציבור לכבוד הרברט סמואל?

בהחלט היה מקום לחגוג את העברת השלטון על א"י מהאימפריה העותומאנית לממלכה הבריטית, ואכן ההחלפה הזו הועילה הרבה ל'מדינה שבדרך', ואם היו משכילים הבריטים למלא את הבטחתם להקים בית לאומי ליהודים בכל ארץ ישראל היה נרשם שמם לדורות עולם בספר הזהב של האומה היהודית, אלא שכמו משיחים אחרים בעבר גם הם בסופו של דבר 'החמיצו'.

מה כל זה שייך לחובת ההודיה לקב"ה מכל הלב על כך שיש לנו מדינה עצמאית ומוצלחת ומתפתחת ברוב הנושאים, על אף הכתמים והתקלות שהיא נושאת עדיין עמה? למה לכפור בטובה? למה לעצום עין מול החלום חזון הנביאים ההולך ומתגשם? בער אני ולא אבין.

ממשיך הרב שמואל שליט"א: "לענ"ד, העובדה שחלק גדול מהציבור הדתי אינו רואה סתירה בין המלכויות היא הסיבה העיקרית למפולת הנוראה ולשבר המחריד שקורה לציבור היקר הזה. האחוזים המבהילים של עוזבי הדת ושל הדתיים לייט (שזהו שם מכובס למשומדים לתיאבון) נובעת מהפסיחה על שתי הסעיפים הללו. אם נער מתחנך לכך שהמלכות הזאת היא עצמה נדבך במלכות ה', אזי גם החינוך והתרבות וגיבורי התרבות של המלכות הזאת מהווים נר לרגליו, וכך הוא גדל בבלבול ובניגודי ערכים. כל הערכים ובעיקר ערכי הצניעות נעשים מעורבבים אף הם וממזגים בקרבם קדושה וטומאה גם יחד".

ערבוב דברים אני רואה כאן: אכן, קיימות עדיין בעיות חינוכיות קשות בציבור הדתי, שחלקן נובע מחוסר ההעמקה בתורה של דור ההורים, וחלקן נובע מהשקיעה החלקית של הדור הצעיר בתרבות השלטת. בעיות דומות קיימות לצערנו גם בדור הצעיר הדתי בארה"ב ובצרפת, איך זה קשור דווקא להקמת מדינת ישראל? אם המנדט הבריטי היה ממשיך עד היום היה פחות חילון – או אולי קצת יותר?

יפה עשה הרב שליט"א שבכוחו הגדול בתורה ובמעשה הקים (הרבה בעזרת מדינת ישראל) מוסדות רבים שבאים לחזק את התורה והיהדות בארץ בכמות ובאיכות, כך נאה וכך יאה. אך מה כל זה שייך לייחס למדינת ישראל כפי שהיא עכשיו, על מעלותיה הגדולות וחסרונותיה המצערים?

הרמב"ם בראש הלכות חנוכה מגדיר את הגדוּלה שבנס הניצחונות על היוונים, שבגללם נקבעו שמונת ימי חג החנוכה, בין השאר בכך ש'חזרה מלכות לישראל יתר על מאתיים שנה עד החורבן השני'. כל יודע היסטוריה מבין ששנים אלו כוללות בתוכן את הדור השלישי והלאה של המלכים החשמונאים שהיו מתייוונים ומתבוללים ואת מלכות הורדוס ובניו שהייתה מלכות רשעה, ובכל זאת המלכות היהודית החלקית הזו היא חלק מנס החנוכה! כמה ימים צריך לפי זה לחגוג כדי להודות על מדינת ישראל כפי שהיא היום? והרי מדובר עתה רק על 'ראשית' צמיחת גאולתנו, והעתיד הנפלא כבר משגיח מן החלונות, מציץ מחרכים!

וכאן מוכן הרב למעין 'פשרה': "מצד שני כמובן שצריך לחגוג ולהודות על התקדמות תהליך הגאולה שהולך ומתעצם לנגד עינינו. אין דבר יותר חשוב ונפלא בעולם כולו מהתקדמות תהליך הגאולה, ואין שמחה גדולה מהשמחה בשוב ה' שבות עמו".

על זה גם אני הקטן חותם בשתי ידיים. אך הוא ממשיך: "אנחנו [=במוסדות 'תורת החיים'] בחרנו לבטא את השמחה הזאת ולהודות ולשבח את ה' על חידוש פניו המאירים אלינו דווקא ביום ירושלים, שבו עשה לנו ה' הטוב נסים גלויים ועצומים, ויש בו חיוב גמור של הודאה על הצלה ממוות לחיים, ושאין לו זיקה ישירה להקמת המלכות הזאת".

ההודאה הפומבית לה' על הניסים במלחמת ששת הימים, ניסים שנעשו בביצועה של מדינת ישראל 'הטמאה' ומנהיגיה 'החוטאים', היא דבר נפלא; היא גם מבדילה בין אנשי הרב טל לבין הציבור החרדי, וגם זה דבר חשוב.

אבל ההודאה הזו היא 'טבילה ושרץ בידה' כאשר היא באה כהתרסה נגד ההודיה לה' ביום העצמאות, כאשר היא כוללת כפירה בטובה, וגם התנתקות והיבדלות מכל הציבור הדתי-לאומי על גווניו השונים, מה'לייטים' (שחלקם אולי כדבריו 'משומדים' וחלקם 'תינוקות שנשבו' באווירה התרבותית השלטת לא פחות מאחינו החילונים, אבל אין זה המקום לדון בזה), ועד החרד"לים ואנשי ישיבות הקו. זוהי פרישה מצערת ומכוערת ופוגעת.

וכאן הגענו לשאלה הגדולה: מה ראה הרב לשנות את דעותיו דווקא בעקבות הגירוש הנורא מגוש קטיף? למה דווקא כאשר המדינה פגעה בבבת עינו השתנו דעותיו מן הקצה אל הקצה? הרי כל הצרות והרעות שמנה במדינה היו קיימות גם קודם, היו קיימות הרבה יותר קודם – המגמה הרי היא חיובית ברוב התחומים הנ"ל! אולי הצליח אצל הרב שליט"א 'מעשה שטן' שספק אם הצליח אצל איוב, שכאשר נגעה הצרה אליו ואל תלמידיו ומוסדותיו נהפכה דעתו מן הקצה אל הקצה?

אולם הרב שליט"א מוכן רק להיות 'מודה במקצת'. כך הוא כותב: "כשבאה צרה גדולה לישראל צריך לעשות חשבון נפש נוקב ולבחון את כל המעשים ואת כל התפיסות מחדש. התורה והנביאים וחז"ל וגדולי ישראל מדגישים שאסור להתעלם ולהמשיך כרגיל כשהקדוש ברוך הוא מביא צרה גדולה.

את האסון האיום בהחרבת גוש קטיף לא ראיתי רק כתוכנית זדונית של ראש ממשלה זדוני - אלא כמסר מאת ה' שבא לעורר ואף לבחון את כל הדרך מחדש.

בגירוש נוכחתי לראות איך המדינה כמדינה גייסה את כל מערכותיה - הממשלה, המשטרה, השב"כ, הצבא, מערכת המשפט, הפרקליטות, התקשורת - והכל כדי לפעול נגד עבדי ה', לגרש עשרת אלפים יהודים מבתיהם, ולהחריב חבל ארץ פורח, בצורה כל-כך מרושעת ומכוערת, עם צביעות ושקרים, עם שחיתות ואיומים, תוך אכזריות וחוסר אנושיות בסיסית.

זה לא היה פעלול ושחיתות של גורם כזה או אחר העומד בפני עצמו. וזה איפשר לי בחסדי ה' להגיע להבנה, שהבשילה אצלי כבר שנים קודם לכן, שהמלכות הזאת בכללותה מיוסדת על בסיס שיש בו ניגוד מובנה ומובהק למלכות ה'."

האם הצרה של הגירוש מגוש קטיף היא גדולה יותר מאשר קיצוץ פאות ילדי תימן? האם היא גדולה יותר מאשר הוויתור המרושע על הרובע היהודי של ירושלים במלחמת השחרור? מרצח האחים סביב 'אלטלנה'? האם היא חמורה יותר מאשר החילון המתוכנן של רבבות? מהוויתור מרצון על השליטה על הר הבית אחרי מלחמת ששת הימים? מה קרה הרב טל שליט"א שפתאום ההבנה 'שהבשילה כבר שנים קודם לכן' גרמה לביטול השמחה ביום העצמאות במוסדות 'תורת החיים' ובנותיה?

בשנת תשס"ה עוד אפשר היה להגיד הלל ביום העצמאות - ובשנת תשס"ו כבר לא? זה לא משכנע, זה לא אמיתי. ה'דיוקים' של תפיסות הגאון הצדיק הרב שמואל טל שליט"א מאוד לא מדויקים לעניות דעתי, מאוד מוטים, מאוד לא משכנעים, מאוד לא אובייקטיביים, מאוד לא עומדים בפני העובדות. ממש לא. ההבנה שאליה הגיע לא הייתה כלל מחסדי ה' - אלא טעות מצערת בעלמא.

ונקודה אחרונה: הנתק של ידידי הגאון הרב שליט"א אינו רק מהמדינה. אחרי שנים של לימוד בישיבת 'מרכז הרב', ואחרי שנים רבות של לימוד והוראה של כתבי מרן הראי"ה קוק זצ"ל בעומק ובהיקף כדרכו, זנח הרב טל שליט"א לחלוטין את תורת הרב זצ"ל.

כך למשל ספר שלם על התשובה כתב הרב טל, ציטוטים יש בו מעשרות רבות של ספרי גדולי הדורות כולם, בהגזמה הייתי אומר שכמעט כל אדמו"ר שכתב משהו בנושא התשובה מוזכר במפתח הרחב שבסוף הספר – אבל הרב קוק – יוֹק! אין אפילו איזכור אחד של דברי הרב קוק, אין ציטוט אחד לא מהבן ולא מהאב, בספר שעוסק בענייני תשובה מאת בוגר ישיבת 'מרכז הרב'! הייתכן? אכן, הרב טל שליט"א ניתק את עצמו לחלוטין מהמבט האופטימי, המאיר, החיובי, הנבואי, של מרן הראי"ה זצ"ל ותלמידיו, וזו זכותו המלאה.

זה בהחלט מתאים למגמה החינוכית-ערכית-אידיאולוגית שהוא נתפס בה ומוביל בה מאז הגירוש הנורא, ולא מדובר בנקודה חסרת משמעות לנידון דידן.

ודרך אגב: הראייה מהדרכתו של מרן הגר"מ אליהו זצ"ל לגבי אי אמירת הלל ביום העצמאות אינה ראיה. כל יודעיו ומכיריו של הראשל"צ הרב אליהו זצ"ל יודעים שהיה מומחה בהליכה אחר רוחו של כל אחד ואחד, ומחזק את יראי ה' כל אחד על פי דרכו.

לא לשווא אחזו במיטתו בשעת פטירתו מכל קצווי היהדות שומרת המצוות. אין שום סתירה בין העובדה שהיה עומד ב'מזרח' בישיבת מרכז הרב ביום העצמאות לכך שהסכים להנהגתו של הרב טל בישיבתו, והדברים פשוטים.

ואסיים בנימה אישית: יתכן שהניתוק של ידידי ואהובי הרב טל שליט"א מהציבור שהוא היה אמור להיות ממנהיגיו, שבוודאי הוא היה יכול להיות עתה אחד מגדוליו ומראשיו בתורה ובמידות ובהנהגה, הוא האסון הגדול ביותר שנפל עלינו בגירוש מגוש קטיף. ושערי תשובה לא ננעלו.