מעמדם של אחים שכולים אינו זוכה להכרה של ממש. עשרות שנות כאב על האח שנפל נותרות כצלקות שאינן מקבלות מענה ארגוני ומוסדי מקיף ומכיל. ביומן ערוץ 7 הבאנו את סיפורה של חוה פייטון בת ה-64, אחות שכולה, תושבת רחובות, שאיבדה בגיל 15 את אחיה שלמה פסקל ז"ל, במלחמת ששת הימים.
כמעט חמישים השנים שחלפו מאז נפילת האח שלמה לא הקהו את הכאב הנשמע בקולה של חוה שמצאה את עצמה נאבקת מול גורמי ממסד על הכרה בכאבה האישי ועל הזכות להביע את הכאב הזה באירוע רשמי. משלא זכתה לכך בחרה לעשות מעשה ולהנציח את אחיה בשיר שכתבה והוציאה לאור בביצועה של הזמרת הילה בן דוד.
בשיחה עמה מגוללת פייטון את סיפורה האישי, את הקשר ההדוק עם האח שנפל ואת קורות משפחתה מאז נפילתו, את התאבדותו של אביה מצער כשתמונת הבן שנפל אתו ואת פטירת אמה זמן קצר לאחר מכן, גם היא מצער על נפילתו של שלמה.
מספרת פייטון על ימי שירותו הצבאי של האח כאיש תותחנים, כשנה מאז גיוסו ועד נפילתו בקרב. "במהלך השירות פרצה מלחמת ששת הימים. הוא היה כבר בגדוד שהתפרס בקיבוץ דפנה. הם הפגיזו יום ולילה, 7000 פגזים לכיוון מחנה הבניאס. הוא שלח לנו גלויות. כתבתי לו. הוא היה במצב רוח טוב, לא העלינו בדעתנו מה יכול לקרות".
"כמה שעות לפני סיום הקרבות פרצה אש והוא היה על זחל"מ, ומאחר והיה שם חומר נפץ הודף התפוצץ הזחל"מ. הוא והמפקד נהרגו ושניים אחרים נפצעו ואושפזו. באו להודיע לנו. הייתי בת 15 כשבאו להודיע על האסון הכבד. עד היום אני לא מעכלת את זה. בחור גבוה ויפה, גאה במדים שלו והכומתה השחורה.
"פעמיים היה חניך מצטיין וכשקיבל חופש בא הבייתה לעזור. כשהיה מקבל חבילה מהבית היה מחלק לכל החבר'ה כשהיה חייל שלא יכול היה להגיע למשמרת הוא היה מתנדב להחליף אותו בלי שביקשו ממנו. היה אהוב מאוד על מפקדיו ועל החברים".
"שלמה נולד בקפריסין במחנה המעצר ב-48, אחרי שהוריו נמלטו מהנאצים ועשו שנתיים בדרך לארץ ישראל. הם עברו בהרים ברומניה דרך הרי האלפים ונתפסו בידי הבריטים", היא מספרת ומגוללת את סיפור המשפחה הצעירה שמהאזור הבריטי של איטליה הגיעה לנמל איטלקי ושם עלתה על אניית המעפילים 'התקווה' שהפליגה לעבר חיפה, ובדרך, סמוך לחופי ארץ ישראל, "נתפסו בידי משחתות בריטיות ונשלחו למחנה מעצר בקפריסין".
"כשהמדינה קמה הם עלו, ושלמה הגיע על אניית התינוקות. אבי נשלח למלחמת השחרור ובמשך שנה וחצי היה מגוייס. אחי נשאר עם אמא שלו. הוא גדל לתפארת", היא אומרת ומספרת על בתי הספר בהם למד עד גיוסו לצה"ל, "ליווינו אותו לבסיס הקליטה ולא ידענו מה יהיה...".
"בתקופה הזו היה הכל בבית. הבית היה שמח. אמא הייתה שומרת מצוות, סבי היה גבאי בית הכנסת, שמרנו באדיקות על החגים. אווירה מיוחדת כשהסבא היה עורך מעין "טיש" בערב שבת".
חוה עצמה הייתה למורה ולאחר נפילת האח שלמה ליוותה את הוריה לכל מקום בו הונצח והוזכר שמו וזכרו של שלמה ז"ל, יחד עברו בבתי הספר שקיימו טקסים לזכרו, יחד הניחו פרחים באנדרטאות לזכרו, אך כאמור השבר הכהגם בהורים המבוגרים, "אבא התאבד מרוב צער. קפץ אל מותו עם התמונה של הבן. אמא נפטרה שנים אחר כך משברון לב".
"ברגע ששלמה נפל בקרב ובאו להודיע לנו החלטתי להמשיך בפעולות ההנצחה. הפעולה הראשונה הייתה הקמת גלעד בקיבוץ דפנה, קרוב למקום שבו הוא נפל, שם אני מרגישה אותו כאילו אני רואה אותו מתקרב. הקמתי שם גלעד לתפארת, מורכב מזווילי פגזים ברוח הפסוק 'וכתתו חרבותם לאיתים'. במרכז שישה זווילים לזכר ששת הימים ואבן בזלת שקיבלתי מהגורמים הצבאיים בשטח לאחר שאושר לי על ידי כל הגורמים. בכל עשירי ביוני אני מקיימת אזכרה בליווי חיילי תותחנים שבאים יחד עם רב צבאי לשאת תפילה. אחר כך אני מדברת ומספרת עליו".
מכאן מגיעה חוה לסיפור השיר שהוציאה באחרונה לזכר האח, שיר שיישמע בבית הספר בו למד אחיה שלמה ביום הזיכרון הקרוב. את השיר 'אח יקר שלי' הפיקה והוציאה לאור לאחר שאנשי משרד הביטחון לא איפשרו לה להשמיע את השיר ולהקריא אותו בטקס רשמי.
חוה מספרת כי מעמדה כאחות שכולה לא זיכה אותה בהזמנה לטקסי משפחת השכול. זאת בעוד אלמנות ויתומי השכול הצבאי מוזמנים וזוכים להכרה. לרגע נדמה היה שמשהו משתנה כאשר קיבלה הזמנה להשתתף בטקס בכנסת. ההזמנה הגיעה מחבר הכנסת צחי הנגבי וחברת הכנסת דאז גילה גמליאל. פייטון קיוותה שכעת תוכל להקריא את שירה אך התבדתה.
"בהתחלה לא רציתי להגיע כי לא הזמינו אבל היה חשוב לי לראות מה מתקיים שם. ביקשתי מראש הטקס לאפשר לי לשאת דברים וקיבלתי יחס משפיל. הוא התקשר אליי ושאל 'במה את שונה מאחרים? למה דווקא את? לא מגיע לך. אין שם אחים שכולים'.
"אמרתי לו 'למה אתה לא מכניס אחים שכולים?'. כאבה לי ההתנהגות הזו. הרגשתי נטע זר בטקס בכנסת. כל משפחת השכול השתתפו חוץ מאחים ואחיות. נשבעתי שכל עוד אין מעמד לאחים השכולים לא אשתתף".
מוסיפה פייטון ומספרת על פנייתה לנציבת קבילות הציבור של יחידת ההנצחה במשרד הביטחון וזו הבהירה לה שההחלטה בידי המשרד. פייטון החליטה לפנות לשר הביטחון אך "המכתב לא הגיע לתעודתו. נאמר לי שלא יתנו לי להיות תקדים ולכן המכתב לא יגיע לשר הביטחון".
"במקום זאת לקחתי את השיר שנכתב בדמעות ובדם, שיר שכתבתי תוך כדי שבכיתי, שלושה חודשים עבדתי למימון הפרויקט, ובבית הספר 'נווה עוז' שבו שלמה למד, הוא יישמע".