כדי להתנער מתדמית האנטישמים עשו תנועות החרם על ישראל שימוש בישראלים וביהודים תושבי חו"ל שהעניקו בפעילותם האנטי ישראלית לגיטימציה לתנועות הללו. כך עולה מדבריה של חוקרת תנועות החרם, ד"ר דנה ברנט, מנכ"לית מוניטור האקדמיה הישראלית.
בכנס שיתקיים מחר (שלישי) הקרוב בבית התפוצות בתל אביב תפרוס ד"ר ברנט את הנתונים המלמדים על האינטרס המשותף של אינטלקטואלים ואנשי רוח מהשמאל הקיצוני ושל ארגונים פרו פלשתיניים שמבקשים לגיטימציה בינלאומית לפעילותם נגד ישראל.
"כדי שלא יאשימו את הפלשתינים ואת הפרו-פלשתינים באנטישמיות היה צורך ביהודים וישראלים שיטענו טענות בעלות גוון אנטישמי. לכן משכו פעילי שלום למיניהם עם טובות הנאה כאלה ואחרות", אומרת ד"ר ברנט בראיון ליומן ערוץ 7.
בדבריה היא מציינת כי אותן טובות הנאה מדוברות ניתנו לאנשי השמאל "בעיניים פקוחות", כלשונה ו"באופן חוקי". ברנט מסבירה כי בתמורה לתמיכה היהודית והישראלית בתנועות החרם קיבלו אותם אנשי אקדמיה כספים מקרנות אקדמיות ואחרות בארה"ב במימון קטארי או סעודי. זאת לנוכח מחקרים שנכתבו ברוח קידום החרם, "משתלם להיות עוין כלפי ישראל בהרבה מהקתדרות", היא אומרת.
כשהיא מתבקשת לציין דוגמא לדבריה מזכירה ברנט את ניב גורדון שבשנת ב-2005 כתב את ספרו בעודו בשנת שבתון בארה"ב במימון גורם פרו סעודי. גורדון אף הודה בספרו לאותו מממן פרוט סעודי. בהמשך, בשנת 2009 קרא להחרים את ישראל במאמר מקיף בלוס אנג'לס טיימס.
לדוגמא זו היא מוסיפה את הדוגמא של ענת מטר ורחל גיורא שתמכו בחרם, "גיורא כתבה מאמר עב כרס שדן בתנועות החרם מבחינה היסטורית מבפנים. ענת מטר ידועה בתחום וקידמה את תנועות החרם. נורית פלד-אלחנן עדיין מקדמת את התנועות וממשיכה גם היום, ובאחרונה הייתה אורחת באירופה של תנועה שתומכת בחרם".
מוסיפה ד"ר ברנט ומציינת כי עם חלוף השנים אבד למעשה הצורך של תנועות החרם בישראלים. "מה שעצוב-מצחיק הוא שהיום כבר לא צריך את הפעילים הישראלים, כי תנועות החרם הצליחו כבר בגדול. אם ב-2003 היה צורך בישראלים כדי להוכיח שישראל "מרשעת", היום כבר יש די תנועות שעושות את העבודה".
בדבריה מציינת ברנט ומדגישה כי מקדמי החרם הישראליים והישראלים לשעבר אינם מקדמי חרם רק על תוצרת יהודה ושומרון והגולן, אלא מקדמי חרם כולל על ישראל כולה.
לקראת תום דבריה נשאלה ד"ר ברנט כיצד היא מתייחסת לטענתם של רבים בשמאל הקיצוני הסבורים כי הקריאה לחרם היא מהלך לגיטימי ומתבקש כחלק מהמאבק על דמותה של ישראל, כלומר שדווקא דאגה לדמותה של ישראל היא שמובילה אותם לקריאה לחרם כאקט מחאה שאין בו שפיכות דמים.
ברנט משיבה ואומרת כי לטענה שכזו יכול היה להיות בסיס "אם הם היו מתייחסים כך גם למדינות אחרות שנמצאות בסכסוכים כמו סין רוסיה וטורקיה. אז זה היה אחרת. אבל כאן מדובר במשהו ממוקד על ישראל, ולכן הוא מוגדר כאנטישמיות".
על דבריה אלה נשאלה אם לא ניתן לטעון שדווקא ההתמקדות בישראל מוכיחה שפעילי השמאל אכפתיים יותר לגבי דמותה של ישראל בעוד מוסריותן ודמותן של שאר המדינות אינה טורדת את מנוחתם. לדבריה גם טענה שכזו אינה מתקבלת שכן גישתם של אנשי תנועות החרם מאשימה אך ורק את ישראל ורואים בה את מקור הרוע. "אי אפשר רק להאשים את ישראל. אם אתה מאשים רק את ישראל ואם אתה משווה את ישראל לנאציזם זו אנטישמיות, וגם אם אתה טוען שאין לגיטימציה לקיומה של ישראל כמדינה יהודית זו אנטישמיות. הם לא רוצים שתי מדינות לשני עמים אלא את חיסולה של ישראל עם שיבת הפליטים".