הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמדצילום: פלאש 90

צביונו של יום העצמאות

בנוסף לתפילות ההודאה, אמירת ההלל וסעודת ההודאה, ישנן ארבע מדרגות בחוגגי יום העצמאות.

המדרגה התחתונה היא מדרגתם של מי שיוצאים לגינות כדי לצלות בשר על האש, ואף שאין במעשיהם תוכן רוחני, אם הם שמחים בשמחת ישראל, עמו של ה', יש לסעודתם ערך של סעודת מצווה.

המדרגה השנייה הם אלה שיוצאים לסיורים במקומות שבהם ניכר בניינה של מדינת ישראל, כמפעלים לאומיים, מוזיאונים לתולדות היישוב ומחנות צה"ל.

המדרגה השלישית היא מדרגתם של מי שיוצאים לסייר ביישובי יהודה ושומרון, לראות בהמשך מפעל יישוב הארץ ולברך ברכת "מציב גבול אלמנה" על הישובים שממשיכים לגדול.

והמדרגה העליונה היא מדרגתם של הלומדים ביום זה תורה בנושאים הקשורים למצוות יישוב הארץ, ולמצווה לשרת בצבא כדי להגן על העם והארץ, ובענייני כלל ישראל והגאולה, ויחד עם זה עורכים סעודת מצווה בהודאה ובשמחה על הישועה שזכינו לה בהקמת מדינת ישראל וקיבוץ הגלויות.

הברכה על יישוב הארץ: "מציב גבול אלמנה"

לכבוד יום העצמאות ראוי לחזור וללמוד את דיני הברכה שתיקנו חכמים על מצוות יישוב הארץ וגאולתה.

אמרו חכמים: הרואה בתי ישראל ביישובן, יברך: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם מציב גבול אלמנה" (ברכות נח, ב, שו"ע רכד, י). עניינה של ברכה זו להודות לה' על חזרת ישראל לארצם. לאחר שחטאנו לפניו, גלינו מעל אדמתנו והיינו ללעג וקלס בגויים, עד שנדמינו כאישה אלמנה הנודדת שבורה וגלמודה, שאין לה עוד סיכוי לשוב לגבולה ולבנות את ביתה, ריחם ה' עלינו והשיבנו לארצנו, לבנות בה בתים ולישב בהם בשלווה ובביטחון. והחלו להתקיים בנו דברי הנביא: "כי ימין ושמאול תפרוצי וזרעך גויים יירש וערים נשמות יושיבו. אל תיראי כי לא תבושי ואל תיכלמי כי לא תחפירי, כי בושת עלומייך תשכחי וחרפת אלמנותייך לא תזכרי עוד" (ישעיה נד, ג‑ה).

במשך שנות הגלות הקשה, כאשר היישוב היהודי בארץ היה מצוי בצרה, מצוקה והשפלה, לא נהגו לברך ברכה זו, מפני שקשה היה להגדיר את היישוב כיציב ולא הייתה בו כל כך נחמה. כשהתחילה ההתיישבות היהודית בארץ להתרחב, ביציאתם של בני היישוב הישן מחומות ירושלים ובעליית חובבי ציון, התחילו לברך ברכה זו על היישובים החדשים. כך מסופר על רבי שמואל סלנט שבירך על פתח תקווה, ועל רבי מרדכי גימפל יפה שבירך על יהוד.

אין לחשוש מלברך

מדברי הרי"ף משמע שדווקא הרואה בתי כנסת של ישראל מברך ברכה זו, ולכן לכתחילה יש לברך את הברכה בעת שרואים את בית הכנסת מבחוץ או מבפנים. אבל גם כשאין רואים את בית הכנסת יש לברך את הברכה, שכן לדעת רוב ככל הראשונים ברכה זו אינה קשורה כלל לבית כנסת, אלא היא ברכה על בתי ישראל שנבנים בארץ ישראל (ר"ח, רש"י, רמב"ם ושו"ע רכד, י).

דברי מו"ר הרצי"ה

אמר הרצי"ה בשיחותיו: "יש שחוששים לברך בגלל דברי הרי"ף. אבל... אפשר לסמוך על שלושה עמודי עולם אלה (רמב"ם, רש"י ושו"ע) ולברך. יש מצבים בהם פחד מברכה לבטלה נמשך מחסרון שלמות באמונה. ספקות בברכות - ספקות באמונה. 'הוודאי שמו כן תהילתו'. מספר פעמים זכיתי להיות מוזמן ביישוב חדש לאסיפה או לחגיגה. לכתחילה היה ראוי לברך מיד משום הידור מצווה. מכל מקום התעכבתי קצת, מכיוון שעל פי רוב מבקשים ממני לדבר, ואז בירכתי בקול רם וברבים, בשם ומלכות, בשביל הפרסומא, והודעתי שמי שרוצה, יכול לצאת ידי חובה בברכתי" ('שיחות הרצי"ה' לחומש ויקרא, עמוד 289).

אין מברכים על המקומות המיושבים זמן רב

לכאורה על פי תקנת חכמים יש לברך "מציב גבול אלמנה" על כל יישוב יהודי בארץ ישראל שרואים בפעם הראשונה, ולאחר מכן, כל שלא ראהו שלושים יום צריך לברך שוב, כפי הכללים הידועים של ברכות הראייה (שו"ע רכד, י; יג).

אולם מכיוון שתנאי מרכזי בברכות הראייה, שהראייה צריכה לרגש (שו"ע רכה, ט‑י), לפיכך אין לברך במקומות שאין התרגשות מראיית היישוב מפני שכבר ראו את היישוב כמה פעמים, או מפני שכבר מזמן המקום מיושב בהמוני בית ישראל, וכבר נשכח שהיה פעם שומם.

מברכים על היישובים שניכרת בהם גאולת הארץ

לפיכך, באזורים שעדיין לא מיושבים כראוי, שצריך עוד להתאמץ לקיים בהם את מצוות יישוב הארץ, כדי שתהיה בידינו ולא ביד אומה אחרת ולא שממה, אפילו הרואה שם יישוב ותיק - יברך. ובכלל האזורים הללו: יהודה ושומרון, הגולן, הנגב וחלק מן הגליל ועמק יזרעאל.

נראה שגם מי שאינו מתרגש כל כך מראיית היישוב, בפעם הראשונה שהוא רואה אותו צריך לברך, שכל הרואה את הבתים שבמקומות הללו שניכרת בהם גאולת הארץ, נחשב כמי שרואה אותם ביישובם, היינו בהיותם מיישבים את הארץ ומציבים את גבול האלמנה.

אחר שלושים יום

הרואה יישוב ותיק באזורים שניכרת בהם גאולת הארץ, כדוגמת אלון שבות, קרני שומרון וקצרין, לאחר שעברו שלושים יום מראייתו הקודמת, אם שב להתפעל מהיותם מיישבים את הארץ - יברך, ואם אינו מתפעל - לא יברך. ואם כשיבוא בשנית יראה שבנו ביישוב עוד שכונה - יברך.

אבל ביישובים החדשים שבאותם המקומות, או ביישובים ותיקים שמתמודדים עם קשיי התיישבות גדולים יותר, כמו היישובים אלון מורה ואיתמר שבגב ההר, עתניאל ומעון שבדרום הר חברון, מן הסתם ההתרגשות גדולה יותר, וכל שעברו שלושים יום אפשר לברך. אלא שגם שם אם אין התרגשות, אין לברך בפעם השנייה. אבל אם בינתיים בנו שם עוד בתים, מי שרואה אותם צריך לברך.

כיצד ינהג מי שמסתפק אם לברך ברכה זו

מי שהמסתפק בדינים הללו, יאמר את לשון הגמרא: "תנו רבנן: הרואה בתי ישראל ביישובן, אומר - ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם מציב גבול אלמנה". ועל ידי כך לא יהיה בחשש ברכה לבטלה, שכן יש סוברים (יעב"ץ) שתוך כדי לימוד הגמרא מותר לומר ברכה שלמה, ומנגד כאשר בפועל אומרים את נוסח הברכה יוצאים ידי חובת אמירתה.

חנוכת בית ביישוב חדש

לפני שנים שמע הרב משה לוינגר זצ"ל שיעור שהעברתי בנושא בהר ברכה, והעלה סברה נכונה שצריך לברך "מציב גבול אלמנה" גם במסיבת חנוכת בית חדש ביישוב שניכרת בו גאולת הארץ. וייתכן שאף הבונים עצמם יכולים לברך. מכל מקום, כדי לצאת מהספק, טוב שאחד מן האורחים שלא ראה את היישוב שלושים יום - יברך.

מנהגנו בהר ברכה

כדי לבסס את מעמדה של הברכה על יישוב הארץ וגאולתה, שלמרות חשיבותה העצומה רבים מתרשלים בה, ביקשתי מהגבאי שבכל תפילת ליל שבת, ימנה את אחד האורחים לברך את ברכת "מציב גבול אלמנה". בסיום הדרשה אני ממתין מעט, ואז האורח נעמד ומברך בקול רם את הברכה. כל הציבור עונה אחריו אמן, ומתחזק בהכרת טובה לה' על שזיכנו לראות בבניינה של ארצנו ולהשתתף ביישובה. ראוי להציע מנהג זה לכל בתי הכנסת ביישובים שעוסקים בבניין הארץ וגאולתה.

האם לברך על בתים חדשים בירושלים

על פי מה שלמדנו, על ערים ותיקות שכבר מיושבות ביהודים רבים, כדוגמת הערים ברצועת החוף, אין מברכים "מציב גבול אלמנה", כי נשכח מהן שהיו כאלמנה והתיישבו. אולם לגבי ירושלים, עיר קודשנו ותפארתנו, שעל חורבנה אנו מתאבלים ולבניינה אנו מתפללים, אף שהיא ותיקה ומיושבת במאות אלפי יהודים, יש מקום לברך "מציב גבול אלמנה" על כל שכונה ושכונה שבונים בה. ונראה שאפילו על מספר בניינים חדשים אפשר לברך, שכן בניין ירושלים מבטא יותר מכול את הצבת גבול האלמנה. והמסתפק בזה, יאמר את לשון הברייתא שבגמרא.

אמנם גם בירושלים, מי שבעוונות לא שם לבו לכך ואינו שמח - לא יברך. וכן תושבי ירושלים וסביבתה שזוכים לראות יום יום בבניינה - לא יברכו.

המבקרים לשם ראיית התחדשות היישוב

שאלה:     כאשר הולכים לטיול מודרך לשם לימוד תולדות ההתיישבות בארץ, כמו למשל ביפו ובתל אביב, או בחדרה במוזיאון הראשונים, ומתפעלים מנס חזרתם של ישראל לארצם, האם אפשר לברך?

תשובה:    נראה שבמסגרת כזו אפשר לברך, שכן כל הטעם שאין מברכים על המקומות המיושבים, מפני שאין ניכרת בהם ההתיישבות, וממילא אין התרגשות בראייתם; אבל כאשר תכלית הסיור להתבונן בזה, ברור שמתפעלים מנס חזרתם של ישראל לארצם, ונכון להודות על כך לה' בברכת "מציב גבול אלמנה". אולם נראה שעל כל מסלול כזה אפשר לברך רק בפעם הראשונה.

וכן נראה שיהודי שבא מחוץ לארץ, ורואה לראשונה את הערים הגדולות שבשפלה, אם הוא מתפעל מנס חזרת ישראל לארצם, נכון שיברך.

לתגובות: [email protected]