שהרה בלאו: טעות נפוצה

לא, הוא לא היה צריך לומר את הדברים האלה. לא ביום השואה ולא בכלל.

וכן, גם אני התכווצתי בכורסה כששמעתי את המילים, אבל ההשוואה (אל תטעו, השוואות תמיד תהיינה) עצמה לא הפחידה אותי. אדרבה, כשמשווים, אפשר לעמוד היטב על ההבדלים.

בתקופה שעוד ערכתי את טקסי השואה האלטרנטיביים, עלה לבמה ינון מגל וסיפר על ההתרחשויות שהיו מאחורי הקלעים של פרשת הטלאי הכתום. איך ככתב חדשות ערוץ 10 הוא ניסה לשווא להביא כתבות וסיפורים על ההתנתקות הצפויה וכיצד נדחה שוב ושוב על ידי עורכיו בתירוצים שונים. ואז הגיע הטלאי הכתום, ופתאום זה כבר "סיפור", ופתאום ההתנתקות פותחת מהדורות, ופולו-אפים בכל העיתונים ומה שתרצו, חגיגה! קשה לומר שיוזמי הרעיון הופתעו.

בערב יום השואה 2008, במהלך דיון על חוק החמץ, השווה הסופר ספי רכלבסקי את חוקי הנישואים והגירושים בישראל לחוקי נירנברג והארץ סערה (כלומר אתר ynet סער, אבל בימי טרום הרשתות החברתיות זה הספיק). יש אינספור דוגמאות כיצד השואה נגררת כמעט לכל נושא עקרוני, מאחר שהיא האירוע הגדול והקיצוני והאיום ביותר שיש בנמצא, ומאחר שכדי להדגים את עמדתך תמיד תחפש את הדוגמה הקיצונית והממחישה ביותר, וכך בסופו של דבר תגיע לשואה. ישנו אפילו מושג כזה, ארגומנטו אד היטלרום, ותיאוריה שגורסת שאם ויכוח (בכל נושא, החל בצמחונות וכלה בעונש מוות) מתמשך מעל פרק זמן מסוים - היטלר ייכנס איכשהו לטיעונים.

תאמרו, אבל פה זה אחרת. זה בנפשנו והנזק האדיר שנגרם לנו בחו"ל, ומה את משווה בכלל. אז למרות שאתם צודקים, אני משווה. כי אי אפשר לכלוא את השואה בכלוב ההיסטוריה ולאסור על התייחסויות אקטואליות. אי אפשר לנטרל אותה, גם אם יש בסביבה כמה אנשים חסרי טעם טוב, או הגינות, או ידע היסטורי. צריך פשוט להעמיד אותם על טעותם ולהמשיך הלאה. ותמיד יהיו כאלה. כי השואה היא חומר חי, היא הטראומה הבוערת, היא החומר שמרכיב את עולם האסוציאציות שלנו. ובסופו של דבר, בסוף כל משפט בעברית אורב הקרמטוריום.

שהרה בלאו

סופרת ויוזמת טקסי יום השואה האלטרנטיביים