מקובל לחשוב שהחרדים מסתייגים מרעיון העצמאות. יעידו על כך היעדר החגיגות, הלימודים השקטים במוסדותיהם, הכחול-לבן שאינו מתנוסס בגאווה על רכביהם. לא תראו אותם מפזזים בהופעות, גם לא נוטלים חלק בנפנוף הישראלי.
ובכן, טעות. מלבד פלגי סאטמר, 'העדה החרדית' ושאר קבוצות קיקיוניות המהוות קומץ זניח ביחס לציבור החרדי כולו, האיש החרדי הקלאסי מחבק את היום הזה ואת הרעיון העומד מאחוריו. החרדים הם הראשונים לזהות את התועלות הרבות בהקמתה של מדינת ישראל.
דווקא היום, כשהציבור החרדי מונה קרוב למיליון נפש, הוא מעריך ומוקיר את המדינה היחידה בעולם המאפשרת לו ללמוד תורה בדרכו שלו, לשמור על אורח חייו, להשתלב בה בסגנונו שלו, להרבות תורה ורוחניות בעם ישראל.
אמת. שמחת העצמאות בציבור החרדי אינה מקבלת פומביות שכן היא אינה מוחצנת. היא אינה מוחצנת בגין המעטפת החילונית העוטפת את החג הזה. בשל האלמנטים המערביים המאפיינים את היום הזה.
הסמלים, הדגלים, ושאר מראות היום המגלמים את החלק הדמוקרטי של המדינה, פחות את החלק היהודי. "להיות עם חופשי בארצנו" מסביר את היעדר התלות בבריטים ובטורקים ועצמאותה של ישראל. הם לגמרי בעד. אבל הקונוטציות הרוחניות השליליות העולות מהפזמון הזה מונעות מהם לחבק אותו.
אין מנהיג חרדי אחד או עסקן ציבור אחד שאינו מעריך את העצמאות היהודית בישראל. מאז קבלת התורה לא היתה כל כך הרבה תורה בעם ישראל.
ובכלל באופן כללי, חגיגות החרדים מוצמדות ללוח השנה היהודי, פחות לישראלי. אלו בעיות שהחרדים בני ימינו מתקשים עדיין להתמודד איתן. אולם אלו מכשלות טכניות בלבד: השמחה קיימת במלא עוצמתה.
בשנים עברו, כשהמרכיב היהודי היה דומיננטי בהשוואה לעמיתו הדמוקרטי וההנהגה החרדית פחות חששה מפני חלחול המערביות בציבור מרעיתה, מצאנו אדמו"רים שאמרו 'הלל' ביום הזה. היו שאף דיברו בשבחה של המדינה בפני תלמידיהם, הכבירו במילים חמות אודות חשיבותה של הקמת המדינה.
האדמו"ר מבעלזא זצ"ל, רבי אהרן רוקח, שהיה אחד מעמודי התווך של העולם החרדי שנים שאחרי השואה, אמר בשעתו לחסידיו כי הקמת המדינה היא שמחה שכן "סוף סוף יש ליהודי היכן להניח ראשו". כיום השמחה החרדית מאופקת יותר, עצורה יותר, היא נעצרת בין כותלי בית המדרש. אבל היא קיימת ובועטת.
אין מנהיג חרדי אחד או עסקן ציבור אחד שאינו מעריך את העצמאות היהודית בישראל. מאז קבלת התורה לא היתה כל כך הרבה תורה בעם ישראל. משה רבינו במדבר הקים לטובת העם שרי אלפים, שרי מאות ושרי עשרות שילמדו ויפסקו פסקיהם לטובת העם, בתקופות מאוחרות בבל וירושלים היו למרכז ההוויה הרוחנית של עם ישראל.
ערב השואה החלו לצוץ נקודות של אור ברחבי פולין וגליציה. כל אלו מתגמדים לעומת הכח הרוחני העצום הקיים כיום בכל ערי ישראל.
העובדה שההנהגה הישראלית – עם כל הביקורת החרדית הקיימת נגדה – מממנת לימודי תורה כחלק מתקציבה, מאפשרת לחלק המסורתי העצום שבה לקבל שירותי דת זמינים בכל שכונה ושכונה בישראל, ונאחזת בסטטוס קוו היהודי הבסיסי עליה הושתתו יסודותיה, היא לא פחות מחגיגה.
אז נכון, בראיה החרדית הקמת מדינת ישראל היא אולי לא ראשית צמיחת גאולתנו, אך ודאי ראשית צמיחת תורתנו.