1. קבלו סטטיסטיקה בחצי גרוש: מאז הקמת המדינה ועד היום נכנס הליכוד פעם אחת בלבד לממשלה שלא היתה בראשותו.
אז קראו למה שיהיה בעתיד הליכוד בשם 'גח"ל', למה שהפך למפלגת העבודה קראו 'המערך', ומדובר היה ב"ממשלת הליכוד הלאומית" שקמה במאי 1967, לקראת מלחמת ששת הימים. מנחם בגין ויוסף ספיר נכנסו לממשלה כשרים בלי תיק ולאחר הבחירות לכנסת פרשו ממנה.
אם נדלג לרגע על ממשלת הרוטציה שקמה כאן במחצית שנות ה-80 במהלך המשבר הכלכלי העמוק ביותר שבו היתה נתונה ישראל, נגלה שמפלגת העבודה/המערך ישבה בארבע ממשלות שלא היו בראשותה של המפלגה במהלך תקופה של פחות מ-30 שנה.
הליכוד, בכל אותה תקופה, לא ישב באף ממשלה שלא היתה בראשותו, גם בנסיבות של משברים גדולים ומכות קשות אותן ספגה המפלגה.
2. במובן הזה ההסכם של הליכוד עם בוחריו הוא ברור ואילו ההסכם של מפלגת העבודה עם בוחריה הוא הסכם דפוק. הליכוד אומר לבוחרים (במעשים, לא בדיבורים): "אם אתם רוצים אותנו בממשלה, תנו לנו את ראשות הממשלה. אם לא נקבל את ראשות הממשלה לא נהיה בממשלה".
במפלגת העבודה המילים אומרות לבוחרים אותו דבר, אבל המעשים מדברים ההיפך. המסר של המעשים הוא: "אנחנו בודאי רוצים לעמוד בראשות הממשלה, אבל נהיה מוכנים לשבת בממשלה גם אם לא נעמוד בראשה".
3. בפוליטיקה קשה לדבר על סיבה ותוצאה באופן ברור, מכיוון שיש ברקע המון "רעש" שמקשה מאוד על בידוד הסיבה לכל תוצאה. לכן קשה לטעון באופן ברור שזו הסיבה לכך שהעבודה מאבדת את השלטון פעם אחר פעם.
ח"כ יואל חסון, איש "התנועה" בתוך "המחנה הציוני" טען אמנם שזו בעייתה של העבודה, אבל מצד שני הוא גדל בכלל בליכוד (והיה בית"רי גאה בעברו), אז קשה לקבל את טענתו כטענת "עד מומחה" אובייקטיבית.
למרות זאת, קשה מאוד להתעלם מכך שהטקטיקה הזו בטח לא סייעה למפלגת העבודה להתחזק ובודאי שלא סייעה לה לחזור לשלטון.
4. אז למה מפלגת העבודה עושה את זה לעצמה פעם אחר פעם? את התשובה אפשר למצוא לדעתי במקום אחר לגמרי, וכאן ברשותכם נחזור לשדות הסטטיסטיקה.
מאז קום המדינה ועד היום עמדו בראשה של מפלגת העבודה, מאז היתה מפא"י ועד היום הזה, 12 מנהיגים. בראשותו של הליכוד, מאז ימי חירות ועד היום הזה, עמדו ארבעה מנהיגים בלבד, זה הכל.
קצב החלפת המנהיגים במפלגת העבודה מעודד את אלו שעומדים בהנהגה לחשיבה לטווח קצר. אין להם שום אינטרס אישי בטובתה של המפלגה כולה בטווח הארוך. מפלגת העבודה לא מתגמלת את מנהיגיה בשום צורה על חשיבה לטווח רחוק.
בליכוד לעומת זאת הדברים הפוכים לגמרי. הליכוד דבק במנהיגיו לאורך שנים ולא נוטה לערער על מנהיגים בעודם עומדים בראש. התוצאה של המנהג הליכודי הזה הוא זהות רבה יותר בין האינטרס של המנהיג לאינטרס של המפלגה, וסיכוי רב יותר שהמנהיג יחשוב על טובת המפלגה בעודו מחשב את מהלכיו הפוליטיים.
אם מפלגת העבודה רוצה שאי פעם יחול שינוי בצורת ההתנהלות הבעייתית שלה, כדאי מאוד שיתחילו שם לחשוב על מתן אשראי גדול יותר להנהגה.