"התקנת המצלמות מעבירה את הריבונות בהר הבית לידיים ירדניות". הר הבית
"התקנת המצלמות מעבירה את הריבונות בהר הבית לידיים ירדניות". הר הבית צילום: סלימאן קדר, פלאש 90

מאז ילדותי בבית הספר היהודי בצרפת, למדתי על היסטורית העם היהודי, כיצד העם שלנו קם, גדל והתעצם.

למדתי על הקמת בתי המקדש בהר המוריה. למדתי על עבודת בית המקדש וגם על חורבן הבית, פעמיים. מאז ילדותי אנחנו אנו בוכים על החורבן ומתפללים מידי יום לשוב לציון ולהקים את בית המקדש במהרה בימינו.

מאז עלייתי לארץ אני פוקדת את הכותל המערבי, לפעמים גם את הכותל הדרומי ולעיתים גם את הכותל הקטן. אבל משום מה תמיד היה היה בתודעתי שהר הבית זה הוא מקום כה קדוש שאיני יכולה לחלל אותו בנוכחותי.

זה מה שרוצים שנאמין, כך רוצים שנתנהג כדי לא להפריע, כדי לא לעצבן, כדי לא לפגוע ב"סטאטוס קוו".
שנים אני חושבת לעלות להר, אבל אך לא העזתי לעלות לבד וחיכיתי להזדמנות.

ראיתי מודעה, בה פורסם כי ביום העצמאות עולים להר הבית. החלטתי שזה הסימן שלי. כך יום העצמאות שלי יקבל משמעות. הרי חג העצמאות לא יכול להסתכם בספריי שלג ובמנגל בחורשה נידחת. חייבים להחזיר תוכן לחג הכה מרכזי בחיינו כיהודים בארץ ישראל.

השכמתי לקום בחמש וחצי בבוקר והגעתי אל כניסת גשר המוגרבים בשבע ועשר דקות.

וכאן מתחילה ההצגה.

הגעתי לבדי לבושה עם ג'ינס וחולצה רגילה, נעלי ספורט. לא היה עליי סממן יהודי או דתי או לאומי כלשהו. ואפילו אנשי הקבוצה שהתארגנה הסתכלו עלי בצורה קצת מוזרה. אבל מכיוון שהגעתי ביום כזה יחד עם קבוצה כזו, השוטרים הכניסו אותי לקבוצה של הדתיים – דווקא דבר שאינו לא מפריע לי כי אני באמת אחת כזו למרות המראה החיצוני שלי.

תוך כדי המתנה נחשפתי לנהלים לעליה להר שלא בדקתי לפני כן משום שלא חשבתי שהם כאלו נוקשים כלפי יהודים בכלל, וכלפי יהודים דתיים בפרט.

בדיוק כאשר הגעתי סגרו את הקבוצה הראשונה, כי מותר ליהודים לעלות להר רק בליווי משטרתי צמוד ורק בקבוצות קטנות של 25 איש (בקבוצה שלי אישרו 26 איש, אבל באופן חריג במיוחד).

אז נאלצנו להמתין כשעה עד שאושר לנו להיכנס, כי חייבים לחכות שהקבוצה הקודמת תסיים את הסיור ותצא מרחבת הר הבית כדי להכניס אותנו.

במשך השעה הזו נכנסו ללא הגבלה וכמעט ללא בידוק עשרות תיירים גרמנים, יפנים ואפריקנים ללא הגבלת מספר אנשים בקבוצה עם מורה דרך, ללא ליווי משטרתי.

מורה דרך ישראלי שביקש להעלות להר כדי "ללמוד" עבר בידוק קפדני – מכיוון שעמדתי מול הדלת של הביתן בו מתבצע הבידוק, שמעתי את כל השיחה שלו עם השוטר. בדקו לו תעודת מדריך והשוטר אמר "פעם נכנסת איתם" ...איתם?! המדריך התנער בכל תוקף מכל קשר עם קבוצת התמהונים הדתיים הקיצונים שרוצים לעלות להר הבית!

שאלו אותו אם יש בתיקו כיפה. כן, הייתה לו כיפה בתיק – הוא היה צריך חייב להשאיר את הכיפה מחוץ להר הבית. כיפה!!!

היה לו ספר היסטוריה. ספר, אולי יש שם תפילות...אז לא, אסרו עליו להכניס ספר היסטוריה להר הבית! לקחו לנו תעודות זהות לבדיקה. בדקו שאף אחד לא התפרע ונעצר בעבר על ההר או בכלל... אינני יודעת. למזלנו הקבוצה השניה בת 25 איש הייתה מורכבת מאנשים "ללא בעיות". ממש "מזל גדול" ...

כשהגיע תורנו להיכנס, השוטר הנחמד שגילה אכפתיות ובסך הכל ביצע פקודות, הסביר לנו מה אסור ומה מותר על ההר – טוב, למעשה הסביר מה אסור, כי מה שמותר זה רק ללכת בקצה הרחבה בשקט-בשקט ולצאת כמה שיותר מהר כמו מסיגי גבול, כמו גנבים בלילה.

אז אסור ללבוש או להחזיק כל סממן לאומי או דתי, אסור להחזיק דגל גדול, דגל קטן ואפילו לא לענוד סיכה קטנה על הבגד עם דגל ישראל. לא בכל ימות השנה וכנראה גם לא ביום העצמאות.

אסור להכניס סידור, אסור להתפלל, אסור לסגור עיניים, אסור להזיז שפתיים, אסור להשתחוות ביציאה מן ההר. בקיצור אסור להתנהג כיהודי בהר הבית.

וכשהמדינה נותנת גושפנקא לכזו מדיניות, אסור לנו לצעוק ולהביע התנגדויות להחלטת אונסק"ו מהשבוע שעבר שקיבלה החלטה כי לעם היהודי אין כל קשר דתי עם הר הבית.

השוטר הסביר שאנשי הווקף יבדקו אותנו ואם ינסו להתגרות בנו, עלינו פשוט להתלונן בפני השוטר ולא לתת להם לגרור אותנו לעימות. שהשוטרים כאן כדי להגן עלינו. כל זה בתאוריה כבר נשמע רע אבל בפועל זה עוד יותר גרוע.

הכניסו אותנו אחד אחד לבידוק דרך שער חשמלי ואז לחדר בידוק "אישי". לחדר הכניסו לבדיקה שלי חיילת צעירה ממשמר הגבול שהייתה די נבוכה לבדוק את גופי. אז לא היה עלי כלום, כמו שאני מניחה אצל שאר האנשים בקבוצה, אבל כבר הרגשתי באפליה מסוימת. אותי בודקים כמו עבריינית. ותיירים לא בודקים בכלל.

לאור השיחה עם מורה הדרך, שאלתי את השוטר אם בפעם הבאה אני אגיע לבד או עם תיירים, האם אוכל להיכנס חופשי או רק עם ליווי ובידוק משטרתי, לדבריו מי שמגיע עם הקבוצות הדתיות עובר את כל הבידוק המקיף, הזה אבל אם אני מגיעה באופן פרטי אוכל להיכנס חופשי. אעשה בקרוב ניסיון, ואם הוא דיבר אמת אז האפליה עוד יותר גדולה ממה שנראה כרגע.

הקבוצה הראשונה יצאה מן ההר. השוטר קיבל אישור להכניס אותנו. התחלנו לצעוד על הגשר בשירת "הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו". השירה החזקה הגיעה לרחבת הכותל. ראיתי עשרות מתפללים עוצרים ומעלים הראש אלינו במבט מלא גאווה ושמחה. אנחנו החלוצים האמיתיים!

אחרי הכעס מכל שלב ההמתנה והבידוק, ההתרגשות החלה ברגע זה. כאן הבנתי הזכות הגדולה שניתנה לי לעלות להר הבית.

בסוף הגשר קיבלו אותנו לפני הכניסה לרחבה מספר שוטרים שילווי ויאבטחו אותנו. היינו צריכים להישאר מרוכזים ומוקפים בשוטרים. אחרי כמה מטרים רואים ערבים מתקרבים אלינו. אחד מהם עם מצלמה שצילם את כל הביקור.

התחלנו לצעוד במעגל הכי מרוחק מכיפת הסלע מוקפים בשוטרים במעגל ראשון ועם כעשרה אנשי ווקף במעגל שני שצילמו אותנו ובדקו שחלילה לא נתפלל או נעשה איזושהי ברכה. נאסר עלינו לעצור לתמונות ולהצטלם.

בקבוצה היו 24 גברים ו-2 נשים , אז אני קצת לא חשתי בנוח והעדפתי להשתרך מעט מאחור. אם קצת האטתי מעט, בקצה היה תמיד שוטר שנזף בי וביקש שאני שאצמד לקבוצה... לא יכולנו להשאיר מרווח של 50 ס"מ בין האחד לשני. הרגשתי כמו בסרטים כשמראים שעצורים עושים צעדה בבתי כלא. לא ימינה לא שמאלה, רק ישר, לא לעצור, לא לצלם, לא לשאול שאלות. ממש כמו עבריינים. כל זה מאוד העיק עלי להרגיש את עוצמת המקום.

בכל פעם שעצרנו לשמוע הסברים על המקום והיה ברקע את מסגד כיפת הסלע, עמדו אנשי הווקף בשורה כדי למנוע מאיתנו תמונה יפה ועשו פרצופים בכל התמונות (הם כנראה לא שמעו על פוטושופ).

במהלך הצעדה ילד כבן 10 כנראה מלמל או דיבר בלחש לאביו. אנשי הווקף החלו להתלונן שהילד מתפלל, לאחר מכן אחד התנהג שלא כראות עיניהם והם בתגובה התלוננו לשוטרים שעצרו אותו בטענה שהתפלל והוציאו אותו מן ההר. היה גם מבקר אחד שנשען לרגע על קיר והרכין את ראשו והוא גם הוא קיבל הערת אזהרה.

הנציג מהווקף צילם אותנו ללא הפסקה. לא עזבו אותנו ולו לרגע. ניסו להגיע לעימות עם בחור צעיר עם שחבש כיפה גדולה והיו לו פיאות ארוכות, אך השוטר מנע את העימות. היה ברור באופן שאינו משתמע לשתי פנים כי שאנשי הווקף לא כאן כדי על מנת לשמור על הסדר הטוב. הם כאן אך ורק לשם פרובוקציה.

המדריך שלנו שנתן הסברים – ארנון סגל שלא זיהיתי במקום – אמר איזה משפט שכלל את המילים "יום העצמאות" ו"עם ישראל". נציג הווקף עם החליפה והעניבה המחובר לנייד שלו שצעד כמו כלב שמירה מאחורינו התחיל להשתולל, איך המדריך העז לאמר את המילים "עם ישראל" !!!

**

לצערי לא שמעתי כמעט כלום מההסברים כי הייתי בסערת רגשות. זה היה הביקור הראשון שלי על ההר. הסתכלתי מסביבי בתדהמה וגיליתי את גודל ההר, לא פלא שבזמן שבית המקדש עמד, כל עם ישראל היה יכול לעמוד יחד על ההר. זהו שטח ענקי.

מיד בכניסה בצד ימין, מצוי מסגד אל אקצה עם הכיפה השחורה. לשם יכולנו להתקרב כי זה רחוק לכל הדעות ממקום מקדשנו. הערבים יודעים כנראה טוב מאוד מה קדוש לנו ומה פחות. ליד אל אקצה יש רחבה גדולה עם עשרות אבני כותרת של עמודים מתקופת בית המקדש ככל הנראה המונחות על הרצפה בשורות ישרות.

קצת הלאה, עשרות עצי זית שהשרו אווירה מאוד רגועה,ואז פתאום לצידם ערימת זבל של רגלי שמשיות. ואז קדימה מימין מבנה עתיק מאוד יפה שלא הבנתי מה היה בעבר ולמה הוא משמש היום.... רק ראיתי עוד ערימת זבל לצידו.

בצד משמאלנו קבוצת מבוגרים ערבים שעמדו וצעקו לעברינו "אללה אכבר" כמחאה על הביקור שלנו. אכן אלוקים גדול. הם אולי שוכחים שיש לנו אותו אלוקים. ובהזדמנות זו הם גם רוצים להשכיח מהעולם שאלוקים בחר בעם ישראל כעמו הנבחר.

כל האווירה הייתה של פארק לאומי ובכלל לא של מקום דתי או מקום קדוש. - מה שהוכיח לי שבאמת הערבים נלחמים על המקום רק בגלל משום שהוא חשוב לנו ולא בגלל משום שהוא חשוב להם. כמו במשפט שלמה, האמא האם האמיתית החליטה לוותר על התינוק כדי לא לסכן אותו וכנראה שעם ישראל ויתר לזמן מה על הר הבית כדי לא לסכן אותו, אבל היום הגיעה העת לקבל חזרה את המשמורת על הילד!

לא התקרבנו אפילו למדרגות המגיעות למקדש כיפת הסלע. אכן זהו מקדש (ולא מסגד) הנבנה על אבן השתייה: מקום כה חשוב ומרכזי לעם ישראל, האבן עליה היתה עקידת יצחק ומקומו של קודש הקודשים של בית המקדש. למוסלמים האגדה מספרת שכאן דרך הנביא מוחמד בביקורו בירושלים. אני משאירה לכם להשוות בין חשיבות המקום לשתי הדתות ...

כשהגענו הכי קרוב לכיפת הסלע, בלי הודעה מוקדמת הפנו אותנו לשער היציאה. זהו. הביקור הסתיים. היה קצר ומתסכל. לא הספקתי לראות הכל, לצלם הכל, לקחת את הזמן להרגיש ולחוש הכל.
יצאנו בלי לתת להפנות גב לכיפת הסלע הנבנה במקום בית מקדשנו לשם כבוד וקדושת המקום. אני מזכירה שהיה אסור להשתחוות אבל בכל זאת בגלל מדרגה והסיכון ליפול, כולנו קצת השתחווינו והרכנו את ראשנו בדרך החוצה מרחבת הר הבית.

כל החברים פרצו בשירה חזקה "יבנה המקדש..." אני שרתי עם כולם ואז עלתה בי התרגשות שהתפוצצה בבכי בלתי פוסק. הצלחתי להירגע רק כשהגענו לרחבת הכותל כמה דקות לאחר מכן.

מי שמכיר אותי, יודע שאני לא מהבכיינים או מהמתרגשים בקלות מדבר מה. אבל ההתרגשות, הכעס, התסכול, הכאב, הרצון לצרוח, לשכב על רצפה, להפגין – כל מה שהחזקתי חזק בתוך תוכי במשך כל הצעדה השקטה האינטימית הזו היה חייב לצאת החוצה. להתפוצץ. לשחרר את המועקה שהייתה בי.
צעדתי לעבר הכותל המערבי, שם עוד מותר לנו להיות ולהתפלל. התפללתי שחרית. התפללתי עבור המדינה שלנו. עבור העם שלנו.

ואז נשאלת השאלה, למה ישנם רבנים שאוסרים על עליה להר הבית. הרי הכותל במרחק שווה לקודש הקודשים מהשטח בו הלכנו על הר הבית רק כמה מספר מטרים נמוך יותר.

אני אולי טמאה, נכון. אבל אחרון היהודים פחות טמא מגדול הגויים. ואם להם מותר לחלל את מקום מקדשנו בטומאתם, מה בדיוק ההבדל? למה לנו אסור אם עולים להר בזהירות המותרת?! האם הרבנים צריכים לרצות את הוואקף וכנופייתו?!

הרי היהודים לא עולים להר הבית היום רק בגלל שאין להם את המידע הנכון לגבי עליה להר. חלק חושבים שהרבנים אוסרים מפאת חילול הקודש, חלק חושבים שמדינית אסור לישראלים או ליהודים לעלות. חייבים ליידע את כל היהודים בעולם שמותר ורצוי לעלות על הר הבית אם לא רוצים לאבד אותו לעולם.

ממשלת ישראל של 67' לא דאגה לשמור על הר הבית כשחיילינו שחררו את ירושלים.
ממשלת ישראל הנוכחית, לא עשתה די כדי להוכיח לעולם שהר הבית הוא המקום המרכזי עבור עם ישראל וכדי להחזיר את ריבונות ישראל על ההר.

היא כנראה לא תעשה את זה לעולם. קל מידי להתקפל מול כל הלחצים הבינלאומיים. אם הממשלה לא תפעל, העם צריך לפעול !

העולם אינו מאמין שהר הבית חשוב לנו ובצדק, כי אנחנו לא מגיעים מספיק להר הבית! אם ביום העצמאות רק 100 יהודים פקדו את ההר זה אומר שבודדים מגיעים מידי יום. העולם יודע ומכיר בכותל המערבי או קיר הדמעות כפי שמכינים אותו. רק לשם היהודים מגיעים כדי להתפלל ולהשחיל פתקים בין האבנים העתיקות.

כל יהודי צריך להוכיח לעולם שהר הבית הוא המקום הקדוש האמיתי. כל יהודי צריך להגיע להר הבית כפי שהוא מגיע לכותל. כל יהודי צריך לעמוד בתור ולעבור בידוק עם או בלי ליווי. ואולי בגלל העומס ירחיבו את שעות הביקור ועצם הרצון של יהודים מכל העולם לעלות להר יהווה לחץ לתת ליהודים יותר מקום על ההר.

עם ישראל! שמירת על הר הבית בידינו. כל אחד מאיתנו יכול וחייב לתרום למפעל הגדול של עם ישראל בארצו.

יבנה בית המקדש במהרה בימינו וכולנו נעלה יחד להר הבית.

**

עם ישראל חי!!! אל חי!

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו