שופטת בית משפט השלום בירושלים, השופטת אנה שניידר, הורתה על פינויים של שלושה נכסי יהודים אליהם פלשו ערבים לפני מלחמת ששת הימים בשכונת נחלת שמעון שבמזרח ירושלים.
שלושת הנכסים המדוברים נרכשו בשנות השלושים בידי בני משפחת אריכא, משפחת יהודים שעלו ארצה מסוריה. בשנת 48' נסו בני המשפחה מהמבנים לאחר שירדנים פרעו בהם, ניסו לשחוט ולאנוס את בני ובנות המשפחה בשעה שהגברים לחמו בחזיתות השונות.
בשנת 67' החל האפוטרופוס הכללי במשרד המשפטים לנהל את הנכסים, ומתוקף סמכותו חתם על חוזה עם הערבים שפלשו לנכס בין השנים 48 ל-67'.
על המשך התגלגלותה של הפרשה מספר אריה קינג, חבר מועצת עיריית ירושלים: "בתחילת שנות ה-90 שחררה משפחת אריכא את נכסיה מניהול המדינה על ידי האפוטרופוס הכללי. בשנת 2008 מכרה המשפחה את הנכס כאשר בתוכו הערבים שמחזיקים בדמי שכירות שאותם שילמו למדינה מאז 1967".
בהמשך, ממשיך קינג ומספר, "כאשר חברת 'שאבאלי' (חברת משקיעים יהודים) רכשה את הנכס היא הודיעה לערבים שעליהם לפנות את הנכס בתום החוזה. בתגובה הודיעו הערבים שהאפוטרופוס באמצעות אדם בשם מאיר נדב אישר להם להשתמש בנכס עשרים שנה נוספות".
על מנת להוכיח את טענתם זו הציגו הדיירים הערבים מסמך שבית המשפט חשף כי ככל הנראה הוא משפט כוזב. בשלב זה הגיעה העתירה לבית המשפט בדרישה להורות לדיירים לפנות את הנכסים.
קינג מספר כי מעורבותו בעתירה הובילה בשנת 2013 לכך ש"אחד הדיירים השתמש באלימות פיזית כלפיי". היה זה כאשר מסר לו קינג את הזימון לדיון בבית המשפט. נגד התוקף נפתח תיק באישום תקיפה.
השופטת שניידר קבעה בהכרעתה כי הדיירים הערבים לא הצליחו להוכיח את זכויותיהם בנכס. "לאחר עין בכל טענות הצדדים ושמיעת העדויות הגעתי למסקנה כי הנתבע לא הרים את הנטל המוטל עליו להוכחת טענותיו", קבעה השופטת.
"הראיה העיקרית שעליה מסתמך הנתבע הוא כתב ההתחייבות, שכן לא הומצאו על ידו כל חוזי שכירות תקפים עם האפוטרופוס הכללי. לגבי כתב ההתחייבות הוגשה תלונה במשטרה בשנת 2006 על ידי האפוטרופוס הכללי בטענת זיוף", הוסיפה והזכירה תוך שהיא מציינת כי גם אם לא הוכח פוזיטיבית שמדובר במסמך מזויף עדיין קיים ספק גדול אם ניתן לראות במסמך זה כמחייב את האפוטרופוס הכללי.
לדבריה, על פי אותו כתב התחייבות מפוקפק מותנית ההתחייבות להותיר את הנכס בידי המשפחות הערביות בעמידה בתנאי השכירות, אך "הנתבע לא הצליח להוכיח כי דמי השכירות שולמו. הוא לא הציג ולו קבלה אחת על תשלום דמי השכירות".
עובדה זו מתיישבת עם טענה שהועלתה במהלך המשפט ולפיה "הדייר לא היה מוכן לשלם את דמי השכירות ויש חוב בגין אי תשלום דמי שימוש".
לנוכח כל אלה וטענות נוספות שעלו במהלך המשפט הכריעה השופטת כי טענת הדייר "אינה רלוונטית" וכי "על הנתבע לפנות את המושכר והוא אינו זכאי לפיצוי כלשהו בשל השקעותיו שכן אם בחר הנתבע להשקיע במודע בנכס שאין לו לגביו כל זכויות ולא דאג לחתום על חוזי שכירות עןם האםוטרופוס הכללי אין לו להלין אלא על עצמו".
עוד הורתה השופטת לנתבע לשלם הוצאות משפט ושכר עורך דין בגובה של 15,000 שקלים.