התחלה: פברואר 1956, מעגן מיכאל. בעודו תינוק עזבו הוריו את הקיבוץ ועברו לגור ברכסים שליד הכרמל. היום זה יישוב חרדי, אבל אז זו הייתה עיירת עולים שהגיעו אליה מעשרות מדינות, ואפילו סינית אחת. האם עבדה בגן ילדים והאב בבית חרושת 'שמן' בחיפה. "כששואלים אותי אם אני עובד קשה, אני עונה: 'אבי עבד קשה, אני עובד הרבה'". הוא הצעיר מבין שלושה ילדים.
יסודי: בי"ס 'זבולוני' המקומי. "הגדולה שלו הייתה לקחת מאות ילדים שבאו מרקעים שונים ולעשות אותם לישראלים גאים, חרוצים וסקרנים". התחושה הייתה ש"צומחת חברה חדשה בישראל". עד היום יש לו חברים משם.
תיכון: הריאלי חיפה. בית הספר המיתולוגי הקנה הרבה ערכים של חתירה למצוינות, מודעות ואחריות חברתית וגם "למידה לשם למידה, ולא לשם ציונים".
צבא: הוא התגייס לחיל המודיעין, רגע אחרי מלחמת יום הכיפורים, שבה ספג החיל מהלומה מוראלית קשה. במשך ארבע שנים שירת ביחידת שדה של החיל. "שם למדתי שאין גבול לדמיון, ושהוא מחוויר לעומת המציאות. לעולם אל תאמר אי אפשר". ועוד למד ש"בן אדם הוא בדרך כלל בעל יכולות גבוהות מאלה שהוא חושב".
טיול שחרור: אירופה. המקום הראשון שאליו הגיע היה מינכן. העיתוי: ערב יום כיפור. "בילדותי הלכתי לבית כנסת בימים נוראים כדי לעשות טובה להורים שלי. וזו הייתה הפעם הראשונה שהלכתי מרצוני". מאז ועד עתה הוא גם צם ביום כיפור, "זו הייתה הפעם הראשונה שבה הרגשתי קודם יהודי ורק אז ישראלי". וזה היה סימן מקדים לעיסוקיו הבאים.
הרם ידיים: במשך שנה שימש כמאבטח בשגרירות בלונדון, ותוך כדי בילה והחליף כוח לקראת הלימודים.
לימודים: תואר ראשון במזרח תיכון וכלכלה באוניברסיטה העברית, ובהמשך תואר שני באותה אוניברסיטה, במזרח תיכון, בתמיכת קרן רוטשילד.
הסוויץ': אחרי שנה של קורס מנהלים במסגרת בנק לאומי, קיבל לפתע מכתב שבישר לו שהוא עבר את הבחינות לקורס צוערים של שירות החוץ. "את המבחנים האלה עשיתי עוד לפני שהתחלתי ללמוד במסגרת הבנק". אחרי ההכשרה במשרד החוץ הוא החל מסלול דיפלומטי של 16 שנה במדינות שונות. "זו קריירה תובענית, קודם כול למשפחה, ואחר כך לאדם עצמו".
טורקיה: הוא עשה במדינה שלוש שנים ונהנה מכל רגע. נחשף לעושר התרבותי של איסטנבול והתוודע לקהילה יהודית שמנתה אז 100 אלף איש. "ראיתי איך הם נהנים להיות יהודים, שמחים במסורת, מההגעה לבית הכנסת וממפגש עם האותיות והאנשים מילדותם".
גרמניה: הוא נשלח פעמיים לגרמניה, "בגלל שאמרתי שזה המקום היחיד שאני לא מוכן להיות בו". השהייה במקום לימדה אותו "את גודל החשיבות של הידידים שלנו בעולם, ושאסור לוותר עליהם".
לגעת בהיסטוריה: מאוחר יותר נאם בנובמבר 89' באירוע לזכר ליל הבדולח בברלין. "באותו לילה האנשים בקהל רצו לראות את המזרח-גרמנים עולים על החומה בצד השני ושוברים אותה".
בארץ: גם כאן המשיך לשרת במשרד, והיה אחראי על הדסק של עיראק בזמן מלחמת המפרץ הראשונה. בהמשך הגיע לניו-יורק, שם היה אחראי על ההסברה, הדוברות והקשר עם העיתונות. "זו הייתה תקופה מאוד סוערת של אוסלו. הקהילה הייתה קרועה ועם ישראל היה קרוע, והייתי צריך לשמור על גישה ממלכתית שמאחדת את כולם".
משרתי ציבור: הוא מתנגד מכול וכול להתערבות של בכירים לשעבר במשרד החוץ במדיניות הממשלה. "במדינה דמוקרטית יש בחירות שקובעות מה המדיניות שהמדינה צריכה לנקוט. אנשי משרד החוץ הם משרתי ציבור וצריכים לייצג את מה שהוא בחר. לא באת להוביל את הציבור. אם זה מה שאתה רוצה לעשות, לך לפוליטיקה".
מפגש מקרי: ביומו האחרון בניו-יורק הוא פגש את יוסי ביילין, שהיה אז סגן שר החוץ לשעבר. "הוא אמר שיש שני פילנתרופים יהודים שמוכנים לתמוך ברעיון שלו".
הרעיון: "שכל יהודי יקבל במתנה כרטיס טיסה לישראל, כי זה הבית שלו". ביילין שאל אם הוא מעוניין להצטרף לפרויקט והוא השיב בחיוב. במשך שנה וחצי הם שרטטו את התוכנית של 'תגלית' בעזרת ישראלים וחברת 'מקנזי' האמריקאית. הוא היה העובד הראשון בפרויקט. "הרקע היה סקר גדול שנערך בשנת 90', ובו גילו ש‑52 אחוזים מיהודי ארצות הברית נישאים ללא יהודים".
המשכיות יהודית: מה שהיה ידוע הוא שביקור בישראל הוא הגורם המשמעותי ביותר בחיזוק הקשר של היהודי לעמו, אבל מעט מאוד צעירים הגיעו לביקור בארץ. הוגי 'תגלית' החליטו לקיים סיורים בחינם לבני 18‑26 בישראל, "כדי להבהיר שזה לא משנה אם אתה עשיר או עני. זו מתנה שהעם היהודי נותן לך". היו הרבה שריפו ידיים. ארגונים חששו שזה יפגע בהם, אנשים שטענו שזהו גיל שמאוחר מדי לשנות בו עמדות ועוד.
תמיכה ממשלתית: דווקא נתניהו, שהייתה זו כהונתו הראשונה, תמך. הוא אמר שייתן שקל מול שקל שהם יצליחו להשיג. "זו הייתה הפעם הראשונה שממשלת ישראל לקחה אחריות על החינוך של יהודי התפוצות". מיד אחרי ההבטחה התחלפה הממשלה וברק הוא זה שיישם אותה. מאז כל ראשי הממשלה המשיכו בקו הזה, "וזה פרויקט הדגל של משרד ראש הממשלה".
מספרים: 'תגלית' פועל כבר 15 שנים ולמעלה מחצי מיליון צעירים השתתפו בו. "מדובר ב‑2,000 אחוזי גידול במי שמבקרים בארץ בגיל הזה". הפרויקט מקיף יהודים מ‑66 מדינות: מארצות הברית שיש בה כשישה מיליון יהודים ועד סורינם, שיש בה 180 יהודים. "יש ירידה מדהימה בממדי ההתבוללות בקרב משתתפי 'תגלית', וחלק גדול ממעגל החברים שלהם הופך להיות יהודי. אנחנו מרגישים שאנחנו מחזירים את גלגל ההיסטוריה אחורה".
ישראל הגדולה: הסיורים של 'תגלית' מגיעים גם ליהודה ושומרון, מתוך תפיסה ש"כל יהודי צריך לראות כל דבר. ורק אחרי שישמע את כל הדעות בצורה אמיתית ולא בתעמולה, יבחר את עמדותיו".
קולולו: במסגרת התוכנית נחגגו עשרות אלפי בר מצוות במצדה, בכותל ובבתי כנסת שונים, "אנחנו חוגגים לבחורים שהמשפחה לא חגגה להם ונותנים להם שם עברי". רבים מהמשתתפים, גם אלה שלא היו במוקד החגיגה, מעידים שזו הייתה נקודת השיא בעבורם.
יעד להתקפות: "כנציג המצליח של עם ישראל בקמפוסים, הפכנו להיות מטרה להתקפות של גורמים אנטי-ישראליים". לפעמים הם עושים שרשרת אנושית סביב שולחן ההחתמות של הפרויקט בקמפוס, ומאיימים: "הם יעשו לכם שטיפת מוח".
יהדות התפוצות: יש עוד הרבה מה לעשות, "אנחנו יותר מדי מרוכזים בעצמנו. אנחנו צריכים לראות בכל אחד מהם אח. יש יותר מדי כוחות שדוחפים אותם החוצה, במקום לקרב. העם היהודי הוא המשפחה שלנו, ומי שמכיר אדם שעוד לא נכנס בו החיידק של מדינת ישראל - שיכניס אותו בו. יש לנו הרבה במה להתגאות בהיותנו יהודים, ולא כולם יודעים את זה".
לתרום ולהיתרם: בכל אוטובוס של 'תגלית' משתתפים גם חיילים. עד כה 70 אלף נטלו בו חלק, וגם עליהם זה משפיע: "זה נותן להם גאווה לשרת בצה"ל". בנוסף לכך, ההשתתפות בסיור "מפחיתה את הרצון לעזוב את המדינה בכ‑70 אחוזים. והחיילים גם מבינים שזה לא מובן מאליו להיות יהודים. הם פוגשים אנשים שבוחרים בכך מרצונם בכל רגע נתון".
משפחה: נשוי בשנית לחגית, שהייתה במשך שנים רבות קצינת נפגעים בקבע. "אישה אצילה ונדירה", כיום היא בפנסיה.
הברכה: שלושה בנים. עילי לומד סינית בסין, אבנר למד פסיכולוגיה וביולוגיה ומתארגן לקראת קבלה ללימודי רפואה ויובל בצבא. נכדים - עוד לא. "הילדים לא משתפים פעולה בעניין".
אם זה לא היה המסלול: איך שלא יהיה הוא היה משרת ציבור. "יש לנו זכות היסטורית לחיות במדינה הזאת ואנחנו בעיצומו של אירוע היסטורי מכונן. זוהי שעת חסד, וזה בזבוז לעסוק רק בדברים שנוגעים לך ובלי מבט על הציבור שאתה חי בתוכו".
ובמגרש הביתי:
בוקר טוב: קם בשש בבוקר ומשתדל לעשות ספורט, הליכה או חדר כושר, "ובשנה האחרונה גם ללמוד שלוש פעמים בשבוע פרשת שבוע". אחר כך מעלעל בעיתון ונוסע לעבודה בירושלים. העבודה לא נגמרת בערבו של יום, בגלל הקשר ההדוק עם חו"ל, "אני חי לפי כמה שעונים".
מוזיקה: "אקלקטי": מוזיקת שנות ה‑80 וה‑90 ישראלית "מכל הסוגים".
שבת: יש ארוחה משפחתית והכל שובת. "אני לא שומר שבת, אבל לא עובד בה. לא עונה למיילים ולטלפון, רק מה שדחוף. נותן לשבת את הכבוד הראוי לה. ויש כבוד".
אוכל: "לא מרכז חיי". אי שם בלב יש געגועים לאוכל של אמא ז"ל. "במיוחד לעוגת משמשים ולעוף עם גזר שהייתה מכינה". היום יש נחמה בארוחות שרעייתו מבשלת.
פנאי: כבר שנים שהוא משתדל לקרוא מעט לפני השינה "ספרות יפה". במשך שנים הוא גם עשה הרבה מאוד ספורט, "רצתי עשרות אלפי קילומטרים". היום הוא משתדל ללכת כמה שיותר.
אחזקת הבית: עורך קניות, מסדר את חדר השינה והשיפוצניק של הבית. הוא גם מסייע לחגית בבישול, ו"מעודד אותה". הוא לא מרוצה מקוצר הרשימה אבל הנסיבות המקלות הן הטיסות הרבות, "שבוע בחודש אני לא בבית".
מדאיג: שהילדים לא יהיו מאושרים וש'תגלית' תיקלע לקשיים.
דמות מופת: "אשתי". ויש נימוקים "היא אישה מופלאה, נשמה יתרה. קמה כל בוקר עם חיוך על השפתיים, דורשת טוב וחושבת חיובי. היא אוהבת אדם ואוהבת לעזור ומרימה את האנשים על הרגליים. היא ממש השראה בשבילי".
משאלה: "להיות מאושר ממה שיש לי, ואף פעם לא לחשוב שזה מגיע לי".
כשתהיה גדול: אין חלומות על נופש ומנוחה. "אני רוצה לעבוד עד גיל 119 ולצאת לפנסיה לשנה אחת".
ofralax@gmail.com