"עקפנו אותם", מחא גדי כפיים. הערימה של החבורה של אילן נראתה בהחלט עלובה בהשוואה לזו שלנו.
אבל רגע! מתוך הערימה שלהם הציצה חבית העץ. אני זוכר בעצמי איך חמישה מאיתנו נאלצנו לגלגל אותה יחד. כמה כבדה וגדולה היא הייתה. מאז שהבאנו את החבית התגבהה הערימה שלנו, ובאמת כבר לא הבחנו בה - והנה אני רואה את אותה החבית בכבודה ובעצמה בערימת העצים של אילן.
"ניקח אותה בחזרה", יעץ חגי.
"זה לא מספיק רק להחזיר אותה אלינו", עניתי רותח מזעם. "אם הם גנבו את החבית, מי יודע כמה עוד עצים הם גנבו מאיתנו, ובטח יגנבו שוב".
חיש קל ניגשנו כולנו לערימה של החבורה של אילן, והעברנו את כל העצים שלהם לערימה שלנו.
כעת הייתה לנו ערימה מכובדת באמת, ובטוח שתדלק כל הלילה. האזור שבו עמדה קודם הערימה של הקבוצה השנייה נותר ריק ושומם.
מכיוון שכבר ירד הערב, התפזרנו כולנו לבתינו, מרוצים מכך שהצדק נעשה.
שכבתי במיטה, מתהפך מצד לצד. העברת ערימת העצים של אילן אלינו היא הכרזת מלחמה. אולי עכשיו החבורה שלו תגנוב לנו את כל העצים בחזרה? אולי הם יבחרו מקום אחר, רחוק יותר, לבנות בו מחדש את המדורה שלהם? קצת היה לי חבל. בחבורה שלהם יש כמה נגנים מוכשרים, ותמיד ליד מדורת ל"ג בעומר הם שרים יפה. מכל המדורות מסביב באים להקשיב לשירה ולנגינה שלהם, ואנחנו, שהמדורה שלנו היא הקרובה ביותר, שומעים היטב את החבורה ששרה ומנגנת.
למחרת, אחרי הלימודים, הלכתי לבדוק אם המדורה שלנו עודנה ניצבת במקומה. ראיתי את אילן עומד מוטרד בשטח הריק שהיה פעם המדורה שלו. רציתי להתחבא, אבל הוא הבחין בי. "אסף, כמה טוב שאתה כאן!" הוא חייך אליי מאוזן לאוזן. "ראיתי מה עשיתם!" הוא אמר. חשבתי לברוח, אבל הוא המשיך: "כמה חכמים אתם! כל שנה אנחנו מפולגים לקבוצות קבוצות, והנה באתם ואיחדתם אותנו. איזה רעיון נפלא. עכשיו נוכל לנגן ולשיר כולנו יחד. אצלכם תמיד יש אוכל מעולה והמדורה שלכם כל כך גדולה, הרעיון לחלוק ולחגוג יחד הוא גאוני ממש". כך הוא אמר ואני נותרתי נדהם.
חשבנו שיהיה ריב, התכוננתי למלחמה, אבל אילן פירש את המעשה שלנו לטובה.
מאז השיחה שלי איתו באותו הבוקר, כל ההתארגנות למדורות ל"ג בעומר השתנתה. השמועה על האיחוד ההיסטורי בין הקבוצה של אילן לקבוצה שלי התפשטה בכל השכונה, יחד עם המידע על ערימת העצים המדהימה שאספנו. ילדים מכל הרחובות מסביב התחילו לאחד את ערימות העצים שלהם עם הערימה שלנו.
ל"ג בעומר השנה עומד להיות מושלם. הורים מכל הסביבה הבטיחו שידאגו לאוכל, אנשים שבכלל לא הכרתי. נראה שהמדורה שלנו הפכה למדורה השכונתית.
אתמול, כשאספנו עצים, ראינו את הרב של בית הכנסת עומד עם כל הילדים שכבר התקבצו ליד הערימה. הוא סיפר איך בל"ג בעומר הסתיימה מגפתם של תלמידי רבי עקיבא שמתו בגלל שהיו מפולגים, וזה הזמן לשוב ולהתאחד.
ותנחשו מה? כשמרוב עצים היה צריך לסדר מחדש את הערימה כדי שלא תתמוטט, ראיתי איך כמה ילדים מגלגלים הצידה את החבית הגדולה ועורמים לידה את העצים בצורה מעגלית ומסודרת. אז ראיתי במרכז הערימה שנשארה עוד חבית בדיוק באותו גודל.