"שיר וזיכרון 2016"
אמנים שונים
כשמסביב יהום הסער והפלסטיק, אחת משכיות החמדה הבודדות שנותרו לנו במוזיקה הישראלית גלומה בביטוי "שירי יום הזיכרון".
בשנים האחרונות שירי הזיכרון החלו להתמסד – ולטובה. החל מפרויקט "עוד מעט נהפוך לשיר", המשך ב"אלה האחים שלי" ומיזמים אחרים, וכלה ב"שיר וזיכרון" - שיתוף פעולה בין רשת ג', יד לבנים, לינקטון ו‑ynet. זוהי שנתו השלישית של האלבום, ונראה שהפעם המפיקים התעלו על עצמם בבחירת השירים, בשמות האמנים המשתתפים, ובכלל באיכות הפרויקט. 30 שירים נכללים השנה בפרויקט, וכל אחד מהם מוקדש לאחד הנופלים במערכות ישראל.
לא מדובר באלבום של להיטי רדיו, ורובם נעלמו מהרדאר הציבורי דקה אחרי שתם יום הזיכרון. אבל דווקא זו הסיבה שהופכת את השירים לבוהקים ונקיים יותר. הם לא ייטחנו ברדיו, הם לא יהפכו לג'ינגלים. הם יישארו שם, בעיקר ליודעי ח"ן, ולכן גם העשייה שלהם נותרה בנתיבים איכותיים.
קחו למשל את השיר הטוב ביותר באלבום - "ניגון הנשמות" של חנן בן ארי. אני חייב להודות שבאופן אישי פחות התחברתי למהפכת "החיים שלנו תותים", אבל כאן מדובר בבלדת פסנתר איכותית במיוחד. אותו הדבר לגבי הדואט של אהרון רזאל וחנן יובל, "ומי יודע אם לא נחלי דמעותיהם", שלכו תדעו אם היה יוצא בכלל לאוויר העולם בקונסטלציה אחרת. גם יואב יצחק מפתיע כאן עם שיר רגיש ועדין מהרגיל אצלו ("נשארנו לבד"), ישי ריבו מרגש כהרגלו ("בן יקיר לי"), ויצחק מאיר מעמיק עם "יהי רצון - תפילת בניה".
רוב השירים לא ייכנסו לאלבומיהם המלאים של האמנים, רובם גם לא יהפכו ללהיטי ענק ולא יעלו על הבמות, אבל הם בהחלט מייצרים אי של שפיות מעורבת בתוגה, שמציגות את פניה של המוזיקה הישראלית היפה, הרגישה והמתחשבת. שנאמר, לא לימי הזיכרון בלבד.