בכי מבליח. בשורה גואלת. קולות של אושר עילאי בוקעים משפתיה הרועדות של מירי. זהו. פתאום מגיע שקט.
"דוקטור", זועקת מירי, מצחה הרטוב קמוט, שפתיה כעת מתוחות, "למה הוא לא בוכה?". ברוכה הבאה למועדון האם. חגרי מותנייך וישרי כתפייך. הן הולכות אט אט להתקמר.
והנה זה מתחיל: המדף במרכול השכונתי מתכתב במדויק עם מחלת הניקיון של מירי. הם פשוט קורצים לה - האקונומיקה, מסירי האבנית וקוטלי החרקים. אצלה ניקיון יסודי כולל קרצוף ומירוק קדחתניים. ואז, בתוך אטרף הניקיון, מבצבצים חומרי הניקוי מכל פינה, באריזות פתוחות בתפזורת, בבקבוקים ובכוסות משקה. ומצטרף לחגיגה מבצע ריענון ארון התרופות שמושלכות לפח, בקבוקים בשלל צבעים - שעשוע לפעוט התמים שלה, יוסי.
"יו-סי"! זועקת מירי. מצחה הרטוב קמוט, שפתיה מתוחות, סנטרה מורם. היא מחייגת בידיים רועדות למרכז ההרעלות בחיפה. תפוס, כמובן. כך זה בכל התקופה שלפני הפסח, אז עובדים שם 24/7, כנראה. ואכן, מספר הנפגעים בתאונות ביתיות בשבוע שלפני החג מתקרב לאלף בני אדם. איפה את, אמא?
והגדי נהיה תיש: שלוש לפנות בוקר, העולם ישן שנת ישרים. גם ד"ר רוני, סוף סוף, לאחר יומיים רצופים של כוננות סוערת. בשנייה שבה פגש ראשו בכרית, כבר נסק למרחבי החלום. צפצוף בביפר. ועוד אחד. צפצופים חדים, חסרי רחמים. רוני משפשף את עיניו הטרוטות - הוא הכונן הראשון. "תגיע בדחיפות לחדר ניתוח. פגיעת ראש מורכבת. צריכים עזרה".
מדי בוקר רוני פוגש את קורבנות הכביש של יום האתמול. פעם זה בחור שהתנגש ברכב כשנסע בחוסר זהירות באופניים חשמליים, פעם תאונה חזיתית של אופנוען חסר גבולות, ופעם תאונה עצמית של רוכב אופני שטח, התנגשות באדמה הסלעית באחד משבילי פארק קנדה.
המראות קשים. אם זה נגמר בחיים - המסלול חד-כיווני: שיקום מתמשך, מורכב, ארוך טווח. הוא כבר לא יהיה הנער שהיה לפני האירוע. האמת היא שרוני מאבד את היכולת להכיל את התסכול. אף אחד מכל אלו לא חבש לראשו קסדה! והרי הספרות הרפואית תספר שוב ושוב שחבישת קסדה מפחיתה את הסיכון לחבלת ראש בשמונים אחוזים, ולפגיעה מוחית קשה בתשעים אחוזים! השימוש באופניים - ובשנים האחרונות באופניים חשמליים - בישראל, עולה מדי שנה בטור הנדסי ממש. אבל חוק הקסדות שנחקק לפני תשע שנים נותר זנוח, חסר שיניים.
ואמנם, בזכות הנערים הללו והוריהם, רפואת החירום הנוירוכירורגית צוברת ניסיון, משתפרת ביכולותיה הניתוחיים והשיקומיים, משלבת טכנולוגיות חדשניות ומגיעה להישגים מדהימים. אבל האם לילד הזה נתפלל? ואיפה את, אמא, בסיפור הזה?
אחריות בלי סמכות
את מיטב משאבינו נשקיע בקורסי הורות, שם נלמד סמכות הורית מהי. אך כשהטף מיילל שזה לא מקובל לחבוש קסדה, כל התיאוריות נעלמות. כך זה בדורו של משיח. בואו, נתחיל להחזיק ראש ולעמוד על דעתנו הדלה.
ולמה זה? אולי כי דורו של משיח פשוט שופע ביטחון. הוא דור דעה, ודעתן, וגם ידען לא קטן. כן, לעתים הוא יודע יותר מהוריו עגולי המשקף, וכך מתהפכות היוצרות. ההורה נהיה חסר ביטחון אל מול הגדי הרך והחייכן שנעשה תיש קוצני ונושך. הוא לובש את פרצוף ה"לא" באופן תמידי - שילוב של מצח קמוט, סנטר מורם ושפתיים מתוחות. אגב, זה אוניברסלי. חוקרים מאוהיו הצליחו לזהות שהבעה זו משותפת בכל רחבי העולם. הם אספו 160 סטודנטים ממגוון תרבויות, ביניהם היו דוברי אנגלית, ספרדית, סינית ואף חירשים דוברי שפת הסימנים. הם ניהלו שיחות שבהן נאמרו משפטים שליליים, ובכולם נמצא פרצוף ה"לא", הכל כך מוכר אצלנו בבית.
הכתפיים מתקמרות. לא פסה דאגה ואחריות מהמרחב ההורי. אנחנו משקיעים את מיטב מרצנו לשלוח אותם למוסדות-על, בחברת-על, עם מורי-על. הם יהיו ביחידות המובחרות וילמדו בישיבות הטובות. ועדיין... פער פעור בינינו.
הורים לבוגרים
והכתפיים ממשיכות להתקמר. שני היא בת 34, מנהלת מחלקה בבנק. השקיעה רבות בלימודיה הגבוהים, והנה זה נשא פרי. היא מוצאת זמן לחדר כושר וללימוד קבוע במדרשת נשים. גם מפעילות התנדבותית לא תניח ידיה. אז למה הנסיך בושש מלבוא? היא רואה את הייאוש בעינייך, אמא יקרה. החליפי את המבט המחליש הזה בעשייה פרודוקטיבית. עזרי לה להגיע להקפאת ביציות - מעין תוכנית חיסכון לפריון העתידי שלה. זה ירגיע אותך ואותה וישחרר חסימות, בדוק ומנוסה, זו סגולה. פעמים לא מעטות היא פונה למרפאה, והנה מגיע הנסיך על הסוס הלבן. וכשהאבידה מגיעה לייעודה נתכנן חתונה גרנדיוזית בגן אירועים על שפת האגם, עם מיטב המנות והתזמורת הכי הכי.
אבל מה קורה אחר כך, כשכולם הולכים? כבר אחרי חצות, ולזוג ישנם קשיים. ולדעתי, אין בזה כל פלא. בעולם של מודעות-יתר, של תזזיתיות בלתי-נלאית, של מולטי-טסקינג בסגנון האשת חיל הקלאסית, חייב להיות בלבול.
ראינו שאחריות הורית היא מינקות ועד בגרות. אבל האמת היא שהאחריות ההורית מתחילה עוד מבטן, כפשוטו. תכונות גופניות של העובר, כגון משקל הלידה שלו, מושפעות רק בעשרים אחוזים ממטענה הגנטי של האם ועשרים אחוזים מזה של האב, ושישים אחוזים נקבעים על פי הסביבה הרחמית. זוהי השפעה אפיגנטית, ופירושה – בקרה וביטוי של נתונים גנטיים על ידי גורמים סביבתיים.
כן, ארבעים השבועות הראשונים בחיי העובר חשובים יותר מארבעים השנה שלאחר מכן. תתפללי על הזיווג של הילד, מיד עם הגיחה הבראשיתית שלו לאווירו של עולם. תתעמקי ברזי חיי המשפחה בשנות האולפנה, כששיערך הארוך מתבדר ברוח ואת חווה את שמחת הנעורים והחופש המדומה. והורות לומדים כשהבטן ההריונית עוד לא חלמה לבצבץ, ולא לאחר שלימדו אותך גוזלייך, באופן המדויק ביותר, צער גידול הורים מהו.
לתגובות: drchana2@gmail.com