רציתי לשמח את עם ישראל

שבוע חלף מאז עמד הרצל ביטון על הבימה בהר הרצל והדליק משואה, ועדיין בכל מקום שאליו הוא מגיע ניגשים אליו אנשים ומרעיפים עליו חום ואהבה.

גם את השיחה בינינו קוטעים פעם אחר פעם עוברי אורח שמזהים בהתרגשות את מדליק המשואה ומבקשים ללחוץ את ידו, לחבק ולהנציח את המפגש בסלפי משותף. ביטון מצדו משיב לכולם בסבלנות ובענווה, מתקשה להבין על מה המהומה.

כבר בטקס ליל יום העצמאות היה ברור לכולם כי הרצל ביטון כבש את לב העם. בקול נרגש נשא את נאומו מול קהל האלפים וגנב את ההצגה. במילים פשוטות ועם הפסקות קצרות בין משפט למשפט, הקריא את דבריו בהתלהבות והקהל יצא מגדרו. כמו אש בשדה קוצים התפשט סרטון הדלקת המשואה של ביטון ברשתות החברתיות, בקבוצות הווטסאפ ובפייסבוק. וכך, מתוך תריסר מדליקי המשואות, כולם בעלי שיעור קומה, בלט במיוחד נהג האוטובוס מבת ים שנלחם במחבל והציל את חיי נוסעיו והפך ברגע לשיחת היום.

"זה היה הר געש שהתפרץ"

"אני, הרצל שמעון ביטון, בן פרחה ונסים, זיכרונם לברכה. אח לאחד עשר אחים ובהם יעקב ושמשון ז"ל. נכדו של רבי מסעוד בן שבת זכר צדיק וקדוש לברכה. מדליק משואה זו בהודיה לה' יתברך. שהחיינו וקיימנו והגענו לזמן הזה. לכבודם של אזרחי ישראל העומדים איתן מול התקפות הטרור כבר יותר ממאה שנים. לכבוד עם ישראל, שאין כמוהו בעולם, ולתפארת מדינת ישראל".  

התגובות לנאומו היו נלהבות. הקהל מחא כפיים והריע לכבודו. מיד עם סיום הטקס הקיפו את ביטון המוני בני אדם, חיבקו, הזילו דמעה וביקשו להצטלם עמו. עמך ישראל לצד אישי ציבור, ח"כים ושרים ביקשו להסתופף במחיצתו ולברכו על הופעתו הנוגעת ללב.

מה לדעתך גרם לרבים כל כך להזדהות איתך ולהתחבר אליך?

"עם ישראל ראה שדיברתי מהלב. דיברתי מהנשמה. יום למחרת הילדים שלי הראו לי את הסרטון של הטקס ושמתי לב לנשימות העמוקות שלי, איך הכנסתי אוויר והוצאתי אוויר תוך כדי דיבור. ראיתי את ההתרגשות הגדולה שלא הייתי מודע לה תוך כדי. לא סתם קראתי טקסט. אפשר לומר שהדברים יצאו מדם לבי. זה היה כמו הר געש שמתפרץ פתאום. שנה וחצי אגרתי הכול בתוכי, והמטען הזה התפרץ בבת אחת ביום הקדוש הזה בהר הרצל. עם ישראל ראה שאני לא אחד שבא לעשות איזה גימיק או הצגה אלא אדם שמדבר מהלב שלו, בלי ציניות ועם המון אהבה", הוא מסביר.

"כל הפרגון הזה שאני מקבל מאזרחי המדינה זה לא דבר מובן מאליו בשבילי. אנשים עוצרים אותי ברחוב, מתקשרים אליי בלי סוף, מספרים שראו את הטקס ואומרים לי 'אתה הגיבור שלנו'. אחרי הטקס השרים גלעד ארדן, אופיר אקוניס, נפתלי בנט ומירי רגב ביקשו לעשות איתי סלפי. קיבלתי מדליה ותעודות והשתתפתי בסעודה חגיגית עם גדולי האומה. אני מודה מכל הלב על הזכות הזאת אבל באמת, למה זה מגיע לי?", הוא תמה. "אני לא איזה גיבור. כל ההילה הזאת שעכשיו מסביבי - זה ממש לא אני. אני בסך הכול אדם פשוט, יהודי מאמין, שאוהב את העם שלו מכל הלב".

הרצל ביטון, תושב בת ים בן 57, נולד למשפחה מרובת ילדים שעלתה ארצה ממרוקו. הוא עצמו נולד בישראל. את טקס ברית המילה שלו ערכה משפחתו בקברו של רבי שמעון בר יוחאי במירון. "אבא רצה לקרוא לי שמעון על שם הצדיק, ואחי הבכור התעקש 'הוא צבר, בוא נקרא לו בשם ישראלי - הרצל, על שם חוזה המדינה". כך זכה לשם הכפול הרצל-שמעון. את ילדותו העביר בשכונת גבעת המורה בעפולה, ובהמשך בעיר שבה הוא מתגורר עד היום, בת ים. 

ביטון, אב לשלושה ילדים, עבד כל חייו כנהג אוטובוס בחברת דן. לפני שנה וחצי, במהלך יום עבודה שגרתי, עלה מחבל לאוטובוס קו 40 שבו נהג ותקף אותו ואת הנוסעים באכזריות במברג ובסכין. למרות הזמן שחלף, ביטון משחזר את הפיגוע בעיניים דומעות. "הכול עדיין מאוד חי אצלי", הוא מסביר. "באותו בוקר יצאתי ליום עבודה שגרתי, למרות שבכלל לא הייתי אמור להיות בעבודה באותו יום אלא בטיול עם חברים. אבל מכל מיני שיקולים ביטלתי את הנסיעה איתם. בבוקר היו לי כאבים במפרקים וחשבתי לעצמי 'אולי אני לא אלך היום לעבודה ואקח ימי מחלה'. בסוף לקחתי כדור נגד כאבים ויצאתי לדרך".

אותו בוקר היה גשום וקר, וביטון יצא למסלולו הקבוע. את נוסעיו הקבועים קידם בברכת בוקר טוב. באחת התחנות עלה המחבל. "הוא לא היה נראה מחבל. הוא היה בן 25 בערך, גברתן, עם ג'ל בשיער, ג'קט ג'ינס, נעלי ספורט ושרשרת. הוא עלה לאוטובוס בלי לדבר. היה לו מבט כועס כזה בעיניים. הוא הושיט לי שטר של חמישים שקלים. משהו בהתנהגות שלו עורר אצלי חשד ולכן כל הזמן הסתכלתי לכיוון שלו".

לפתע הגיע המחבל מאחורי גבו של ביטון והחל לדקור אותו בכוח בסכין. "בשנייה הראשונה לא הבנתי במה מדובר. הרגשתי מכה ושחם לי בבית החזה. כשראיתי את החולצה הלבנה שלי הופכת אדומה מהדם ואת המחבל עוזב אותי והולך לעבר האישה שישבה מאחוריי ומתחיל לדקור אותה, הבנתי שזה פיגוע. הוא התחיל לצרוח 'אללה אכבר', 'איטבח אל-יהוד'. הוא עבר בין הנוסעים ודקר אותם באמוק. האוטובוס היה עמוס בנוסעים וכולם צרחו וניסו לברוח ממנו אחורה. הוא המשיך לדקור, עובר מאחד לשני. היה טבח באוטובוס שלי. נחשול של דם, כמו בית מטבחיים", הוא נאנח בכאב.

ביטון לא איבד עשתונות למרות שהיה פצוע קשה. הוא נהג בחדות וטלטל את האוטובוס מצד לצד, לחץ בחוזקה על הבלמים בניסיון להפיל את המחבל ולעצור את מסע הדקירות באוטובוס. נרגש משחזר ביטון את השתלשלות האירועים דקה אחרי דקה. "ברגע שעצרתי את האוטובוס בבום, המחבל עף אל שמשת האוטובוס הקדמית. בנפילה המברג עף לו מהיד ונשאר לו רק הסכין ביד שמאל". במהירות פתח ביטון את דלתות האוטובוס ונתן לנוסעים הזדמנות לנוס על נפשם. במקביל זינק מתא הנהג לכיוון המחבל, "בכוחות שאין לי מושג איך היו לי". הוא קפץ עליו וריסס לעברו גז פלפל. "ראיתי ששורף לו בעיניים. נתתי לו נגיחה לפנים, בעטתי בכל הכוח וקפצתי עליו".

"זה העונש למי שניסה לרצוח יהודים?"

במהלך המאבק עם המחבל ביטון נדקר שוב בגופו, אך למרות פציעתו היה נחוש לנסות ולהשתלט על המחבל. כשהוא שם את חייו מנגד כדי להציל את חייהם של אחרים, הוסיף להיאבק ולחבוט במחבל עד שכלו כוחותיו. "הוא התחיל לברוח. רדפתי אחריו עד שפתאום לא היה לי אוויר. ניסיתי לנשום והאוויר לא נכנס. חשבתי 'הנה אני הולך למות'". בקור רוח התקשר למשפחתו וחבריו לעבודה, הזעיק את כוחות ההצלה וביקש להיפרד מיקיריו. הוא הובהל לבית החולים במצב קשה ובמשך כמה חודשים עבר סדרת ניתוחים ותהליך שיקומי ארוך. יחד עמו נפצעו קשה ארבעה בני אדם בפיגוע ועוד רבים בדרגות פציעה שונות. המחבל, שנורה ברגלו על ידי כוח נחשון שנקלע למקום, נעצר ונשפט. "הוא נשפט ל‑28 שנים בכלא הישראלי. הוא חי, נושם, אוכל ובטח גם ישלים איזה תואר. זה העונש שמגיע למי שניסה לרצוח יהודים? זה לא מובן".

"הכול זו השגחה פרטית", מציין ביטון. "הייתי שותת דם ודקור חמש פעמים ועוד היה לי כוח להיאבק בו עם אגרופים, בעיטות ודחיפות. זה נס גלוי. אני מאמין שבורא עולם עשה הכול שדווקא אצלי יעלה המחבל, בגלל שאני אדם חזק ויש לי ניסיון בקרטה. אם הוא היה עולה לאוטובוס אחר אני לא רוצה לחשוב מה היה קורה. בורא עולם ידע שאני איאבק בבן עוולה הזה".

על אף שגילה במאבקו במחבל תושייה ואומץ לב שהצילו חיי רבים, ביטון ממעיט מהיחס להרואיות במאבקו ומתקשה לקבל את עצמו כגיבור ישראל. במפגש של יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין וראש הממשלה בנימין נתניהו עם מדליקי המשואות, ביקש ביטון את רשות הדיבור ואמר לנוכחים: "זה כבוד גדול בשבילי להיות כאן היום. אני מרגיש שאני בסך הכול שליח מצווה. מה בסך הכול עשיתי? נתתי לבן עוולה כמה אגרופים לפנים? מבחינתי הגיבורים האמיתיים הם בני העם שלי - מהם אני מקבל את הכוחות. מדליקי המשואה הם הצדיקים. אני מאמין שהגיבורים האמיתיים הם רונה רמון שאיבדה בעל ובן ומרים פרץ שאיבדה שני בנים ובעל מלח הארץ, ולמרות הכאב הצליחו להמשיך בחיים ולצאת מהיגון. יש הרבה גיבורים אמיתיים שגדלתי עליהם, כמו יוסף טרומפלדור ואחרים. ראש הממשלה", פנה ביטון לנתניהו, "מבחינתי הגיבור זה לא אני אלא אחיך יוני, שנסע עד אוגנדה כדי להחזיר אחים הביתה וחזר בארון מתים. זה בשבילי גיבור ישראל". ראש הממשלה, שהאזין לדבריו של ביטון, השיב כי "לכל דור יש את הגיבורים שלו. אתה אחד הגיבורים של דורנו. הצלת הרבה נפשות, אל תצטנע".

כשהתקשרו מהוועדה לבשר שנבחר להדליק משואה, עלו דמעות בעיניו. "התרגשתי מאוד. כמה שנים המדינה שלנו קיימת? 68 שנים. בכל שנה נבחרים 12 מדליקי משואה, אז זה אומר שאני מתוך 700 הנבחרים. זה לא מובן מאליו בכלל. זה כמעט כמו לזכות בלוטו. לזכות לעמוד מול כל עם ישראל באירוע קדוש כזה, וואו, עד עכשיו אני מתרגש מזה. זו זכות גדולה שמקבלים פעם בחיים". את נאום הדלקת המשואה שלו הוא כתב ועיבד שוב ושוב. לנוכח גל הטרור שהשתולל בשנה האחרונה הוא ביקש לשמח את עם ישראל, "רציתי לעודד את העם היקר שלנו ולתת לו כוח".

בטקס הדלקת המשואה לא ראה את הקהל בגלל האור המסנוור. "רק שמעתי את מחיאות הכפיים, לא ראיתי את האנשים. באותו זמן ראיתי בעיני רוחי את אותו מחבל ארור ואת הנוסעים שבורא עולם שלח אותי כדי להציל אותם, והרגשתי שאני רוצה לקדש את השם ברבים ולהודות לבורא עולם על מה שיש". בהשתתפותו בטקס רואה ביטון מעין סגירת מעגל. "אחי הבכור סגן אלוף משה ביטון ניהל פה ברחבה את הטקס שנתיים רצוף, ובשנת 1975 הוא עשה חפיפה עם אלוף משנה דוד רוקני, שניהל את הטקס בשנה הזאת בפעם האחרונה אחרי 34 שנים".

הקשר עם נוסעי האוטובוס נשמר עד היום. הם החליטו לקיים מדי שנה בבת-ים מפגש משותף בתאריך שבו אירע הפיגוע ולציין את נס הצלתם. "אנחנו חוגגים שם יום הולדת לכולנו, כי קיבלנו את החיים שלנו במתנה. הקשר בינינו הוא קשר דם", הוא מציין.

לא כוכב נולד

גם כיום, שנה וחצי לאחר האירוע, ביטון עדיין מתמודד עם תהליך שיקום לא פשוט. "בשנה וחצי האחרונות עברתי שבעה מדורי גיהינום. ניתוחים, פיזיותרפיה, תמיכה נפשית ומה לא". לעת עתה ביטון לא מסוגל לשוב אל מאחורי הגה האוטובוס וחזר לעבודה כסדרן. "אני עדיין סובל מפוסט טראומה. בלילות יש לי פלשבקים מהפיגוע, אני רואה את הפצועים מדממים ואת המאבק שלי עם המחבל. אני לא שוכח שהקב"ה עשה איתי חסד. אני חי, אני נושם. בעזרת ה' בעוד שבועיים אני מחתן את הבן שלי. כנראה השאגה שלי בהר הרצל הייתה שאגת הודיה לבורא עולם ולעם ישראל", הוא אומר שוב בלהט.

"אני גאה שיש לנו עם חזק. יחד אנחנו ננצח אותם, לא יעזור להם. נכון, עברנו הרבה, אבל אם שרדנו את השואה נשרוד הכול. התפילה שלי היא שנזכה להיות מאוחדים לא רק בימים קשים אלא גם ביום יום, בשגרה. הלוואי שלא תהיה שנאת חינם ונתמוך אחד בשני".

הריאיון שוב מופסק על ידי אישה, שזיהתה את הרצל ביטון וניגשת ללחוץ את ידו ולהודות לו על החיזוק שבדבריו. כשהיא הולכת לדרכה ביטון מתיישב בכיסאו, ומציין ספק לי ספק לעצמו כי "אל תחשבי, אני עם רגליים על הקרקע. עם ישראל מחבק אותי. קראו לי 'מלך הר הרצל' או 'כוכב נולד' - אבל הכול שטויות. אני אדם צנוע ואשאר כזה. בסך הכול דיברתי מהנשמה". 

rivki@besheva.co.il