גם הממשלה ההומוגנית ביותר, עם קווי היסוד הברורים ביותר, תעביר חלק גדול מהקדנציה בהתכתשויות פומביות ובכיבויי שריפות.
מפלגות קואליציה יכולות לעשות דברים גדולים יחד, לשנות את המדינה מקצה אל קצה בתמיכתם של רוב אזרחי המדינה. אבל בפועל, כמעט תמיד יהיה דחוף למישהו לירות בתוך הטנק, לפעול נגד השותפות לברית הקואליציונית ולהביא לידי ביטוי את המפריד ולא את המלכד.
קחו למשל את בנימין נתניהו ואת ממשלת האחדות שפתאום דחוף לו להקים. בסדר, זה לא פתאום, זאת אובססיה קבועה שמלווה את ראש הממשלה מדי קדנציה, אבל כעת הוא זקוק לה פחות מתמיד. קשה להבין מה עובר בראשו של האיש. האם הקונספט של הרחבת הממשלה הצליח לו בפעמים הקודמות? האם הקואליציה הרחבה הייתה יציבה יותר? האם היא שרדה ולו קדנציה שלמה אחת בזכות צירופו של השמאל? האם המדינה הייתה מאוחדת יותר? נוהלה טוב יותר? אולי האיש פשוט מקובע בתפיסה מעוותת של המציאות, בדומה לקיבעונות דומים אחרים שמלווים את תקופת כהונתו?
לא אני הוא האיש לחלק לנתניהו ציונים על יכולת הישרדות פוליטית. אם כל רצונו הוא לפלג את האופוזיציה ולקבוע כבר מהיום את תוצאות הבחירות הבאות, מתקבל על הדעת שצירוף העבודה לממשלה יועיל לקידום העניין. אבל בכל הקשור למדיניות וליציבות קואליציונית, נתניהו אמור היה לדעת כבר מזמן שהרוחב לא קובע. ממשלות אחדות הן, מטבען, נעדרות אחדות. הפערים האידיאולוגיים, ריבוי המועמדים לראשות הממשלה והמשטמה האישית רעים לעבודת הממשלה וליציבותה, בדיוק כפי שראינו בשתי ממשלות נתניהו הקודמות. דווקא הממשלה הנוכחית, הצרה והמדוללת, הצליחה עד כה ללעוג לכל התחזיות והפרשנויות המוקדמות והפגינה יציבות קואליציונית ראויה לציון. צירופם של אנשי שמאל מובהקים לצמרת הממשלה עלול להחזיר אותנו שנה וחצי לאחור, לתקופה של מאבקי כוח בדרך לבחירות מוקדמות.
או קחו לדוגמה את בוגי יעלון. במשך שלוש שנים האיש מופקד על ביטחון ישראל, ובשנים הללו עוצבה מערכת הביטחון באופן התואם את השקפת עולמו: מוסרנית, מכילה וחותרת להפסקות אש במקום למגע. יעלון, הגיבור הגדול על קטיני נוער הגבעות, הוא אחד האחראים הראשיים למחדל המנהרות הגדול, לחיבוק הידיים נוכח טרור הסכינים ולהתנוונות המוסרית של צמרת צה"ל. אבל בהתחשב בכל אלה, מצבו הפוליטי והתקשורתי אינו רע כפי שאמור היה להיות. אז מדוע דחוף לו לדבר ביאיר לפידית, להשמיע קולות של פילוג ולהזיז את הלוחות הטקטוניים שמחזיקים ממשלה וצבא בצלמו ובדמותו? ואולי האשם הוא שוב נתניהו, שכרגיל מעדיף לחפש לממשלתו שותפים חדשים במקום לתחזק את הבריתות הקיימות?
ההפך מבוז'י
בכירי המחנה הציוני, דוגמת עמיר פרץ ושלי יחימוביץ', טוענים שלציבור נמאס מנתניהו. הם טענו זאת גם לפני הבחירות האחרונות ומן הסתם ימשיכו בכך גם אחרי הבחירות הבאות. קל לצחוק על ההתבטאויות האלו, אבל יש בהם לא מעט מן האמת. כבר ראינו בקבוצות המיקוד של הליכוד, באותה כתבה מפורסמת של עמית סגל על ניצחון המפלגה בבחירות, שגם מצביעי ימין מסורתיים עייפו מראש הממשלה ומאורך כהונתו. הדשדוש של הממשלה בתחומים השונים, מהמאבק בטרור ועד חוקי הבנייה, עלול אף להרחיב את מעגל המיאוס.
ולמרות זאת, בנימין נתניהו ממשיך להיבחר לתפקידו פעם אחר פעם, כמעט בלי תחרות אמיתית. מדוע זה קורה? כיצד ייתכן שאדם מוכשר אך מאותגר ביחסי אנוש, נטול גינונים עממיים וחסר הומור, שמצויד בבת זוג מושכת אש ובתקשורת עוינת מדי או (בעיתון מסוים) מחבקת מדי, הופך למנהיג הנצחי של העם היושב בציון? התשובה פשוטה: בנימין נתניהו הוא כל מה שבוז'י הרצוג, רק להפך.
כבר הספקנו לשכוח, אבל ערב הבחירות האחרונות לא הכרנו יותר מדי את מנהיג המחנה הציוני. להוציא כתבת תדמית אחת באתר של נוני מוזס, ייחוסו המפואר של הרצוג והשתיקה שלו בחקירת משטרה היו בערך הדברים היחידים שידענו עליו. אמנם פליטת הפה על נתניהו המאוחדת אותתה לנו רמזים מוקדמים על האיש. אבל רק מאז הבחירות, ובעיקר מאז הסרט ההוא של ענת גורן, אנו נחשפים שוב ושוב לאישיותו ה – איך לומר – משונה של יושב ראש האופוזיציה.
בשנה האחרונה, כך נראה, הרצוג השתחרר מהשתיקה האפרורית של פעם, ומאז הוא לא מפספס שום הזדמנות להביך את עצמו ואת קוראיו ושומעיו. ניבולי פה, התבטאויות תמוהות, פוסטים שעולים ונמחקים, ובעיקר חוסר מודעות אישית ותקשורתית – ע"ע הדובי בתמונה היחצנית של סלון ביתו – הפכו את האיש לבדיחת רשת שמביכה גם רבים מתומכי מפלגתו. זה לא שהרצוג מרים להנחתה – הרצוג הוא הכדור. וזה עוד בלי להזכיר את מאמצי הזחילה שלו לממשלה מהימים האחרונים.
רבים בהחלט מואסים בנתניהו, אבל גם הם יודעים שהוא יודע להימנע כמעט מכל הבורות שאנשים כמו הרצוג, לבני ואראל מרגלית נופלים בהם. אפילו שלי יחימוביץ' לא מסוגלת להתחרות במזג המנהיגותי של ראש הממשלה, בממלכתיות שלו. יאיר לפיד דווקא משתדל ללמוד מההצלחה, להיפטר מהדיבור התוקפני והנגוע ולדבר במתינות של מנהיג. לא תמיד זה עובד. אבל חבריו לאופוזיציה אפילו לא מנסים.