לו הייתה היום הנהגה דתית-לאומית של ממש, ולא הנהגה בית-יהודית שנאחזת בכוח בקואליציה שאינה רוצה בה, הסיפור הבא היה מצדיק לכל הפחות דרישה לשיחת בירור נוקבת עם ראש השב"כ.
לו היה הסיפור הבא מתייחס למשל לקיבוץ נחשון, קיבוץ של השומר הצעיר באזור לטרון, ולא לנוף איילון הדתי-לאומי השוכן קילומטרים אחדים ממנו, סביר להניח שראש השב"כ היה נאלץ להתפתל ולהתנצל מול מיקרופונים פתוחים. אבל זכויות האזרח של הציבור הדתי-לאומי, ככלל וכפרטים, הולכות ופוחתות - בחסות ממשלות ימין עתירות פוליטיקאים מהמגזר.
פרשת ההצתה הקטלנית בכפר דומא אפשרה למשרד המשפטים לשחרר עכבות שעוד נותרו ביחס ליהודים ביו"ש, ואור ירוק ניתן לשב"כ לטפל בחשודים בהתנכלויות לערבים כמו בטרוריסטים אויבי המדינה. הלחץ הפיזי שהותר לחוקרים הביא להודאות בפרשת דומא, אבל לא רק. החשודים בהצתת הבית בכפר הפלילו את עצמם וגם אחרים כמעט בכל אירוע 'תג מחיר' שלא פוענח בשנים האחרונות (ועד אז כמעט שום אירוע לא פוענח). הדבר מוביל לאחת משתי מסקנות: הראשונה היא שפעולות 'תג מחיר' נעשו כולן על ידי חבורה מצומצמת מאוד של צעירים המכירים היטב זה את זה. והאפשרות השנייה היא כמובן ששיטות הלחץ הפיזי שאושרו לשב"כ מאפשרות לו לחלץ הודאות כמעט בכל דבר.
כך או כך, חקירת דומא הובילה למעצרו של קטין שנחשד בשורה ארוכה של התנכלויות לרכוש ערבי, ובכלל זה כמה הצתות. הוא לא הודה בדבר עד שעשו לו תרגיל אכזרי (אישורים מתאימים, כך הבטיחו אנשי השב"כ לשוטרים, ניתנו מראש). הצעיר הוכנס לתא מעצר יחד עם כמה בגירים, שהתחזו לעבריינים אימתניים והחלו לאיים עליו בפגיעה פיזית. הם טענו שהם חושדים בו שהוא מושתל של המשטרה, ואמרו שיניחו לו רק אם יוכיח להם שהוא אינו כזה ויספר להם על פעולות עברייניות שעשה. הקטין, שלא היה מורגל בחברה עבריינית, לפחות לא מהסוג הזה, נבהל מאוד וסיפר להם על ביצוע חלק מהעבירות שיוחסו לו. בעתיד יהיה על בית המשפט להכריע האם הקטין אכן מסר למדובבים מידע מוכמן שמפליל אותו, או שרק מיהר לחזור בבהלה על האשמות שהחוקרים הטיחו בו מוקדם יותר כדי לנסות ולהציל את עצמו מידי העבריינים המתחזים.
בינתיים ביקש עורך דינו, איתמר בן גביר, לשחרר אותו למעצר בית. הוא טען נגד חוקיותו וערכו של התרגיל החקירתי. הוא גם טען כי העבירות, שבהן לא נפגע איש, אינן מצדיקות את המשך מעצרו של אדם בגיל כה צעיר ובמשך שבועות כה ארוכים. הוצעה חלופת מעצר עם איזוק אלקטרוני בביתו של איש חינוך נכבד - רב, דוקטור, מרצה בכיר במוסד אקדמי, כמובן בלי כל עבר פלילי או פעילות לא לגיטימית כלשהי, אשר מתגורר בנוף איילון. שירות המבחן המליץ על השחרור בתנאים מגבילים, והמליץ בחום על המשפחה המתנדבת. אבל בית המשפט המחוזי סירב לשחרור, ועו"ד בן גביר הגיש ערעור לבית המשפט העליון.
השופט התורן חנן מלצר פסק שאף על פי שהראיות נגד הצעיר חזקות דיין, ועל אף שמדובר לכאורה בפשעי שנאה אידיאולוגיים – חומרתן המינורית וגילו של החשוד הקטין מחייבות לשקול חלופות מעצר. הוא שב והטיל על כתפיו של בית המשפט המחוזי לבחון את החלופות. ההחלטה של שופט העליון הונחה לפתחו של השופט המחוזי אחיקם סטולר. התביעה ניסתה לטעון כי לשון החלטתו של השופט מלצר דורשת לשקול את השחרור למעצר בית, אך גם מאפשרת לשופט סטולר שלא לשחרר. השופט סטולר הבהיר כי לשונו של שופט העליון אינה משתמעת לשני פנים, והכול היה ערוך ומוכן לשחרור. אלא שאז ביקשו נציגי השב"כ בצעד מפתיע להתנגד לשחרור ולהגיש לשופט חומר חסוי על המשפחה המתנדבת מנוף איילון.
השופט לא אִפשר לעו"ד בן גביר לחקור את נציגי השב"כ, אך דרש מהתובעת למסור לסנגור את עיקרי הדברים המופיעים בחומר החסוי הפוסל את המשגיחים. מתברר ששתי עובדות פוסלות את הרב האקדמאי בעיני השב"כ. ראשית, אחד ממחותניו הוא פעיל ימין ידוע מאזור חברון. לא טרוריסט יהודי, לא עבריין מועד, אבל אחד שמזוהה עם חוגי 'כך'. הרב הדוקטור לא התרועע עם המחותן בשנים שחלפו מאז החתונה, ומעולם לא היה בקשרי קרבה או ידידות עמו, אבל עצם הקרבה המשפחתית פוסלת אותו בעיני השב"כ.
אבל הנימוק השני שטענו אנשי השב"כ בפני בית המשפט מרחיק לכת הרבה יותר. הסביבה שבה חי הרב אינה נאה בעיניהם. הוא מתגורר כאמור בנוף איילון, יישוב דתי בתוככי הקו הירוק, שבו מתגוררת אוכלוסייה מבוססת ומשכילה. אבל כדאי שתושבי המקום יידעו איך הם נראים מבעד למשקפי שירות הביטחון של מדינת ישראל: "מדובר בסביבה ששותפה במידה רבה לאידיאולוגיה הקיצונית שבה הוא (הצעיר החשוד) מחזיק", כך הצהירה התביעה על התוכן שנמסר מהשב"כ והוסיפה: "סביבה שמגלה ניכור למוסדות המדינה".
עו"ד בן גביר הזכיר לבית המשפט כי בנוף איילון, בתוך אותה סביבה עוינת למוסדות המדינה, מתגוררים לפחות שני שופטים מבית משפט השלום. אך הוא בעיקר מחה על שהשב"כ פוסל אדם כשר, יחד עם קהילה שלמה, רק כדי לסכל החלטה של בית המשפט העליון שלא מוצאת חן בעיניו.
יהדות כבקשתך
לפני הרכב של שלושת שופטי בית המשפט המחוזי מרכז הגיע ערעורו של גבר, שנדרש לשלם מזונות של יותר מארבעת אלפים שקלים לארבעת ילדיו שנותרו במשמורת של גרושתו. האיש משתכר מעט יותר מחמשת אלפים שקלים בכל חודש. המשפט הישראלי, שעושה שימוש סלקטיבי בהלכה היהודית, מטיל את חובת תשלום צרכיהם הבסיסים של הילדים על כתפי האב לבדו. במובן זה צרתו של האיש היא צרת רבים, שגם אחרי הבטחות וועדות טרם הצליחה הכנסת לתקן. כמו כל גבר יהודי במצבו טען האיש כי פסק הדין של בית המשפט למשפחה לא מותיר לו כסף למחייתו. כמו אצל כל גבר יהודי, הטענה הזאת נופלת בבתי המשפט על אוזניים ערלות. אבל טענתו העיקרית הייתה מקורית הרבה יותר והיא כמעט הביכה את השופטים.
האיש וגרושתו התגיירו בדרום אמריקה בגיור רפורמי, ולכן זכו באזרחות על פי חוק השבות כשביקשו לעלות ארצה. כשהתגרשו, פקפק בית הדין הרבני ביהדותם, אך חייב אותם להתגרש בגט כדת וכדין ליתר ביטחון. האיש טען שמכיוון שגיור רפורמי אינו תקף על פי ההלכה, הרי שלמעשה הוא אינו יהודי, ולכן הדין העברי המטיל את מזונות הילדים על האב לבדו אינו חל עליו.
השופטים כתבו בפסק הדין כי אין להם כל כוונה ליפול למלכודת, ולנסות לפסוק האם גיור רפורמי הופך אדם ליהודי. הם ניסו לפטור את עצמם בטענה שגם אם נניח שהוא אינו יהודי, דתו הקודמת הייתה נצרות קתולית שבה חובת מזונות האב אינם שונים מהותית מאשר בדין העברי.
אבל בית המשפט נימק את החלטתו גם בטיעון עקרוני חד. "המערער טען לפני הרשויות בישראל כי הוא יהודי כיוון שהתגייר גיור רפורמי בוונצואלה, ומתוך כך אף זכה בכל ההטבות והזכויות הניתנות מכוח חוק השבות, המגדיר כיהודי 'מי שנולד לאם יהודייה או שנתגייר, והוא אינו בן דת אחרת'", כתבו השופטים, "אלא שבה בעת, מבקש הוא לנשוף קר וחם באותו הבל פה, ולהסיר מעליו את חובתו של היהודי במזונות ילדיו בטענה כי מעמדו המוצהר כיהודי אינו מוכר על ידי בית הדין הרבני לצורך ענייני מעמד אישי. יד ימין טוענת - 'יהודי', וביד שמאל מבקש המערער להיוותר 'בגויותו'. אין כל סיבה ועילה לכך שבית המשפט ייעתר לטיעון חסר תום לב שכזה... מעת שבא אדם ומצהיר כי יהודי הוא, נתפוס אותו במילתו ונאמר לו - היא הנותנת: יהודי אתה? שא במשא העם הזה וחוּב בחובות העולות מתוך הצהרתך שלך".