בין גיליון יום העצמאות לגיליון הנוכחי, הוויכוח על מקומה הראוי של צמרת צה"ל מול הדרג האזרחי הספיק להסלים ולהתדרדר, ולצערי האחראי לכך היה שר הביטחון משה יעלון.
אם בשבוע הקודם רק דאגתי שגורמי חוץ ינצלו את פרשת גולן וספיחיה כדי לטעון שהצבא חולק על ממשלת נתניהו ולכן אין להתחשב בעמדותיו של ראש הממשלה, השבוע הוויכוח פרץ פנימה ולבש אופי פוליטי ומפלגתי מובהק. בימים האחרונים, מבחינתם של כותבים משמאל צמרת צה"ל חוזרת להיות "כוחותינו", וצבי בראל מ'הארץ' אפילו מפנטז על הפיכה צבאית. מנגד, כותבים ימניים כמו אמנון לורד וקרוליין גליק מדברים על פוטש נגד ממשלה נבחרת. במצב כזה אי אפשר לטייח את המשבר על ידי שיחת הבהרה נתניהו-יעלון.
בתוך האווירה העכורה הזאת, גם אירועים שנראים בלתי קשורים, כגון הפוסט הפוגעני על גיבור ישראל רועי קליין שכתב משה בן זקן, עוזרו של יעלון, מתפרשים כניסיונות לפגוע בציונות הדתית וכחלק ממסכת צעדים שנועדה לפגוע במעמדה בצה"ל. התוצאה של הוויכוח הזה אינה רק פגיעה בדרג האזרחי. מדובר בפגיעה בצה"ל. אם צה"ל יהיה מזוהה עם צד אחד של הוויכוח הפוליטי - מעמדו ייפגע, בדיוק כפי שנפגע מעמדה של הרשות השופטת על ידי האקטיביזם השיפוטי של ברק ובייניש.
בנוגע לעמדת יעלון עצמו: יעלון התעקש להעניק גיבוי להטפת המוסר הנואלת של יאיר גולן לחברה הישראלית, ואף עודד את הקצינים לבקר את מפקדיהם - כולל הדרג המדיני. אבל יעלון מתגלה כ"נאה דורש" בלבד בסוגיה הזאת, היות שלא העניק גיבוי דומה לסגן רמטכ"ל אחר, האלוף יאיר נווה, כשזה ביטא את אשר על לבו בנושא צבאי לחלוטין - ניהול מבצע 'צוק איתן'.
מי שיקרא את הריאיון שהעניק נווה עם פרישתו מצה"ל לעמיר רפפורט באתר 'ישראל דיפנס', לא יופתע מהביקורת של מבקר המדינה על ניהול מבצע 'צוק איתן'. האלוף נווה, שבמהלך המבצע כבר לא כיהן כסגן הרמטכ"ל אך עדיין היה בצה"ל, אישש את טענתו של נפתלי בנט שצה"ל לא תפס את חומרת איום המנהרות. "מפקד הוא זה שצריך להגיד שארבע מנהרות באותה גזרה, למשל, הן לא רק איום של כל מנהרה בנפרד, אלא תפיסת הפעלה חדשה של האויב", אמר האלוף הפורש. נווה גם המליץ לטפל במנהרות "אחרי שכבר ביתרנו את הרצועה, אחרי שהגענו לחוף הים ואחרי שאיימנו על מוקדי השלטון", במקום ללכת "עם הראש בקיר, בלי הפתעה בלי תחבולה". נווה גם חלק על האסטרטגיה שהנחתה את המבצע – הרתעת החמאס ולא הפלתו. "זה היה כמו להגיד למתאגרף: תקשיב, אתה עולה לזירה, אתה תחטוף הרבה אבל לא יהיה נוק אאוט, וכאשר תרד מהזירה תקבל 50 אלף שקל".
האם במהלך המבצע עמדתו של נווה, שחלקה על עמדת שר הביטחון והרמטכ"ל, הגיעה לאוזני הציבור? האם היא הגיעה לאוזני הקבינט?
דן מרגלית, שתמיד עושה פוזה של מהלך בשביל הזהב, מציע חלוקה על פי נושאים: אסור לאלוף לחלוק על הריסת עמונה או לצדד בפומבי בסיפוח יהודה ושומרון (הדוגמאות שבוחר מרגלית מאלפות כשלעצמן), אבל מותר לו לא רק לקבל אלא אף לקדם עקרונות כמו טוהר הנשק, כבוד האדם, קבלת האחר וזכותו לשוויון. החלוקה הזאת יפה באופן מופשט, אבל היא מסתבכת כאשר מתרגמים אותה לשפת המעשה. ניקח את עיקרון טוהר הנשק: על פי דבריו המוקלטים של האלוף גולן במכינת מגן שאול, שפורסמו השבוע, הוא מוכן לקחת את הרעיון עד לקצה של ספיגת אבדות - העיקר להימנע מפגיעה בחפים מפשע.
אז כבר הבנו ש"הקם להרגך השכם להרגו" זו רק סיסמה, וכל שכן ש"חייך קודמים" זו סתם מליצה. אבל שלבו את החשיבה הזאת עם מה שהפך לעיקרון מנחה של צה"ל: חיסכון באבדות לכוחותינו, כדי שדפי העיתונים לא יתמלאו חלילה בתמונותיהם של החללים. איך צה"ל אמור לנהל קרבות כאשר בו-זמנית עליו גם לחסוך בחיי חיילינו, וגם לחוס על אזרחי האויב ולדאוג לרווחתו - כגון בהרחבת אזור הדיג בעזה שהפך לנתיב הברחת אמל"ח? לא נותר לצה"ל אלא לשגר את חיל האוויר לבצע תקיפות נגד "תשתיות טרור", או לאמץ את שיטת הלוחמה של אובמה ולהתבסס על מזל"טים כדי לחסוך באבדות לשני הצדדים. את יעילותה של מידת הרחמים האמריקנית המפוקפקת אנחנו רואים היטב בקטסטרופה האנושית בסוריה.
אבל למה להרחיק לכת עד לסוריה? אפשר להיזכר בקרב על מחנה הפליטים ג'נין במבצע 'חומת מגן'. במקום לשטח את המחנה, צה"ל העדיף להיכנס ללוע הבתים הממולכדים, וספג ביום אחד 13 אבדות בנפש. הוקרה בדעת הקהל הבינלאומית לא קיבלנו. במקום זה קיבלנו ועדות חקירה בינלאומיות והפגנות אלימות נגד ישראל באירופה על "טבח" ג'נין. המדינה על זרועותיה השונות, ובמיוחד הרשות השופטת, הפקירה את חיילי גדוד נחשון מול עלילות הדם של מוחמד בכרי וסרטו 'ג'נין גנין', והם נאלצו לטהר את שמם בכוחות עצמם. זהו מבחן התוצאה של דוקטרינת גולן.
למה להסתפק בדת אחת?
אותו חלק ביהדות ארצות הברית שעדיין מתלבט בשאלה איזה מועמד לנשיאות טוב ליהודים, מגייס נימוקים למה להצביע להילארי קלינטון או לדונאלד טראמפ. אפשר כבר לראות יהודים טובים מתייצבים בשני צדי המתרס, וטוב שכך. כתרומה לוויכוח, ברצוני להעלות נימוק שבוודאי יתפרש כחשוך: החשש הגדול שלי מפני ניצחון הדמוקרטים אינו הילארי וביל קלינטון בבית הלבן, אלא דווקא נוכחותה של הבת צ'לסי קלינטון.
אין לי שום דבר אישי נגד צ'לסי - אישה משכילה וחרוצה בזכות עצמה. אבל קלינטון נשואה ליהודי, וכך בית לבן קלינטוני יהפוך לתשדיר שירות לנישואי תערובת - המגפה הקטלנית ביותר שמחסלת את יהדות ארצות הברית. אין לי כל ספק שבחורף המשפחה תקפיד על הדלקת נרות חנוכה לצד קישוט עץ האשוח, ואולי אפילו תשיר "מעוז צור" אחרי המזמור לחג הנוצרי. המסר שיועבר במלוא העוצמה הוא: למה להסתפק בדת אחת, כאשר אפשר להתעשר על ידי השתייכות לשתי דתות בכרטיס אחד?