1. בעשרים ומשהו השנים האחרונות הביטחוניסטים הבכירים שהצטרפו לפוליטיקה היו פרימדונות לא קטנות. הם תמיד קודמו הישר לחזית, קיבלו תפקידים בכירים. מעולם לא היו ח"כים מן השורה.
אם מפלגתם היתה בקואליציה הם הצטרפו אוטומטית לממשלה ואם נשארו באופוזיציה נחשבו תמיד מועמדים להנהגה. תמיד כיוונו גבוה ואף פעם לא היו מוכנים לעבוד קשה בשביל זה.
אתם בטח זוכרים את עמי איילון שהודיע שהוא מצטרף לפוליטיקה בשביל להיות ראש הממשלה (אפילו שר ביטחון לא נאה לו). אהוד ברק שמעולם לא נשאר בפוליטיקה שניה לאחר שחל איזה פיחות במעמדו. אפי איתם שלנו שהוצנח הישר לראש הפירמידה וכשנאלץ לעזוב אותה פרש מהר מאוד מהפוליטיקה ואלו רק חלק מהדוגמאות.
גם יעלון הוא פרימדונה ממש מאותו סוג. דרכו למשרד הביטחון היתה די קצרה ומאוד בוטחת. אנשים כאלו, כשמשהו סביבם לא זורם בדיוק בכיוון הנכון, פשוט מתערערים. הם לא בנויים לזעזועים שמזמנת הפוליטיקה לפוליטיקאים והם פשוט נשברים.
במקום לנגב את הרוק מהפרצוף ולהתחיל לטייל בעולם וליהנות (ועל הדרך להתעלל בציפי חוטובלי כבונוס) בחר יעלון לשחק את הנעלב. העניין הוא שהמערכת הפוליטית לא אוהבת נעלבים. בסוף הם מגלים שאף אחד לא רודף אחריהם לבית שאן או לגרופית והם נשארים שם די לבד.
2. הביטחוניסטים הבכירים כל כך רגישים, שכל ביקורת על המנהיגות שלהם היא "חוצפה". מאיפה אני יודע? כי הקשבתי אתמול לעוד קצין בכיר בדימוס שהפך לפוליטיקאי, אלעזר שטרן שמו.
שטרן, כמו גם השר גלעד ארדן, השתתפו אתמול בכנס הג'רוסלם פוסט בניו יורק. ארדן, שומו שמיים, העז למתוח בכנס ביקורת על ההחלטה של יעלון לפרוש במקום לקבל על עצמו תפקיד אחר בממשלה. "אינני מבין את החלטתו של יעלון לעזוב. הוא נבחר לשרת את הציבור, והוא יכול היה להמשיך לשרת בתפקיד אחר בממשלה", אמר ארדן.
שטרן, חברו ופקודו לשעבר של יעלון, לא הצליח לשתוק, תקף את השר ארדן והגדיר את דבריו כ"חוצפה". "אני יושב פה ולא יכול להתעלם ממה שנאמר על ידי גלעד ארדן. למתוח ביקורת על בוגי יעלון ולנסות ללמד אותו מהי מנהיגות צבאית היא חוצפה. אני לא חושב שיש שר אחר שיכול למתוח ביקורת על בוגי אם הוא ציוני מספיק או לא", קבע שטרן.
שימו לב לדרך בה ביקר שטרן את ארדן. הוא לא תקף את תוכן הדברים, אלא את עצם הלגיטימיות של ביקורת מהסוג הזה. הבעיה היא לא בתוכן הביקורת שהעביר ארדן על יעלון, אלא בעצם קיומה של ביקורת, שהיא בגדר "חוצפה". קליקת הקצינים הבכירים במיל' לא יכולה לראות כיצד מישהו מחבריה לא זוכה לכבוד הראוי לו. כשמישהו מעז לבזות מישהו מהחבורה יתר החברים יראו לו מה זה, חתיכת חוצפן.
3. הדרך הלבבית בה נפרד יעלון מסגנו, הרב אלי בן דהן, ומצוותו של הסגן, גם היא מלמדת משהו. קציני צבא מדברים הרבה מאוד על "התנהגות ערכית". לצה"ל יש "קוד אתי" והעיסוק הערכי מעסיק מאוד את בכירי צה"ל, אבל איכשהו הוא לא מחלחל לדרך בה הם מנהלים את מערכות היחסים הבין אישיות.
זוכרים את פרשת הרפז? רמטכ"ל בפועל ורמטכ"ל במיל' מנצלים את כל היכולות הצבאיות שלהם, מודיעין, תחבולה, הפתעה וכו' באופן מעורר השתאות. הבעיה היא שבמקום שהיכולות הללו ינוצלו לנוכח פני האויב הן מנוצלות במלחמת לשכות.
כאשר בלשכה שמנגד לא יושב קצין בכיר, שנחון בכל הסגולות והיכולות הללו, הרי שכל המערכת הזו הופכת לכמעט חד-צדדית. כך התעלל יעלון בסגנו הקודם דני דנון ובשר להגנת העורף שנאלץ להתפטר, גלעד ארדן, וכך הוא התעלל, ללא שום סיבה נראית לעין, בסגנו הנוכחי הרב אלי בן דהן.
הגנרל רב התהילה, הקצין הג'נטלמן, התגלה למרבה האירוניה ברגע האמת כתככן קטן ונקמן מהסוג הכי גרוע. ההתעקשות לגרש מהמשרד את צוותו של סגן השר היא הזויה, לא פחות. לכן, בפעם הבאה שמספרים לכם גדולות ונצורות על "ערכי צה"ל" ובחינוך הנהדר בחיל החינוך, כדאי שתיזכרו בפרשת הרפז ובדרך בה עזב יעלון את משרדו.