פעם אחת את הילולת ר' שמעון בר יוחאי שחלה ביום הזה, ועוד פעמיים – יום הולדתם של התאומים אלעזר ושמעון.
החגיגה כללה עלייה למירון ולאחר מכן טיול באזור וארוחת צהריים טעימה.
השנה הטיול היה מיוחד, כי לתאומים גם היה יום הולדת מיוחד – בר מצווה.
ההורים של אלעזר ושמעון הזמינו רב גדול מאוד שליווה אותם בהילולה במירון, בירך את התאומים ולמד איתם תורה. לאחר מכן הם המשיכו בנסיעה כדי למצוא מקום לאכול בו סעודה חגיגית.
אבל בדרך, האוטו נעצר בשולי הכביש. "ילדים, אני צריך לטפל במנוע, משהו פה התקלקל. אתם יכולים לצאת, אבל אל תתרחקו יותר מדי", הורה אבא. אלעזר ושמעון שמחו להיחלץ מהאוטו הצפוף, והחלו לרוץ במרחבים הירוקים סביבם. הם היו כל כך שקועים בתופסת, שלא שמו לב שהאוטו התרחק והם כבר בכלל לא רואים אותו. "אוי, מה נעשה?" נבהל אלעזר. "איפה אנחנו בכלל?" תמה שמעון. הם ניסו להירגע ולחשב את הכיוון שבו נסע האוטו. אחרי שעה של צעידה בשמש הקופחת, גילו שחזרו לנקודת ההתחלה. "הלכנו לאיבוד!" אלעזר כמעט פרץ בבכי. שמעון ניסה לשמור על קור רוח: "יהיה בסדר, הם ימצאו אותנו בסוף. בוא נחפש בינתיים מקום לנוח בו".
מאחוריהם נשמעו לפתע נביחות רמות וקריאות בערבית. הם גילו רועה ערבי וכלב גדול מתקרבים אליהם בריצה. אלעזר ושמעון לא חשבו פעמיים, והחלו במנוסה מטורפת. הם כבר כמעט לא הצליחו לנשום, כשלפתע ראו מולם פתח של מערה. הם נכנסו פנימה במהירות, גוללים אבן על פתחה כדי שהרועה וכלבו לא יראו אותם.
עיניהם התרגלו לאט לאט לאפלולית, וקצב פעימות הלב שלהם החל לרדת. הם נהנו מהקרירות הנעימה במערה, והשתרעו על החול הלח. "איזה פחד זה היה", העז אלעזר לדבר לבסוף, "הם כמעט תפסו אותנו". שמעון הנהן: "איזה נס שפתאום מצאנו את המערה הזאת. אבל עכשיו אני ממש צמא. אנחנו מסתובבים בחוץ כבר כמה שעות, ולא שתינו כלום".
גרונם כבר ניחר, כשרגלו של אלעזר נתקלה בחפץ פלסטיק. הוא הזיז אותה וגילה בקבוק תכול. הוא מיהר לנער אותו בתקווה: "יש פה מים, הבקבוק כמעט מלא!" הוא הכריז באושר. הם התחלקו במים, לגימה אחרי לגימה, מלאי הודיה.
כשהתחיל לרדת הערב, הבטן כבר החלה לקרקר. "אני רעב", הודיע אלעזר. שמעון לא ידע מה לעשות. הוא חשש לצאת החוצה בלילה, אבל גם הוא היה די רעב והתחיל לחלום על סנדוויץ' עסיסי. במצב העניינים הנוכחי, זה היה נראה חלום די רחוק. אלעזר החליט שחייבים לעשות משהו, "אי אפשר למות פה ברעב", הוא קבע. בכוחותיו האחרונים הזיז את האבן הגדולה מפתח המערה ושוטט סביבה. אחרי כמה דקות של שקט, שמעון התחיל לדאוג. רק זה חסר לו, שגם אלעזר ייעלם עכשיו.
הוא יצא החוצה בחשש, מנסה לזהות את דמותו של אלעזר בחשיכה. לידו הוא שמע קולות נגיסה עסיסית. "מי שם?" שאל בבהלה. אלעזר השיב לו בפה מלא: "אה, שכחתי לקרוא לך. יש פה עץ תפוחים מדהים, אתה חייב לטעום!". שמעון העווה את פניו בכעס על אחיו התאום, אבל הרעב גבר. הוא התנפל על התפוחים אדומי הלחיים, ונגס בהם במהירות. הוא מעולם לא טעם תפוחים מתוקים ועסיסיים כאלה!
אלעזר ושמעון נרדמו במערה, שבעים מהתפוחים ועייפים ממאורעות היום. קולות מוכרים העירו אותם עם אור ראשון: "איפה הייתם? כל כך דאגנו!" הם ראו את אבא ואמא, מיוזעים ומלוכלכים, בפתח המערה. אלעזר ושמעון קמו וחיבקו אותם בהתרגשות, ושאלו: "אבל לאן הגענו? מה זו המערה הזאת?". אבא הצביע על שלט רחוק בצבע חום: "מערת רבי שמעון בר יוחאי בפקיעין".