איזה כיף זה לפתוח אתר חדשות ולגלות חדשות בוגי-בוז'י, נכון?
אני רצינית. זה סימן שאין משהו יותר קטסטרופלי לכתוב עליו, ברוך ה'. אבל אולי כיף זאת לא המילה הנכונה. מרגיע זה יותר מדויק. כי ברור שההתעסקות הבלתי פוסקת בתככים ומזימות, לכלוכים וסקנדלים (אמיתיים ומנופחים עד זרא) לא מוסיפה לאף אחד בריאות. טוב, אולי רק לאנשים ש'פופוליטיקה' שעושה להם את זה.
בדיוק כמו עניין המסר הכפול של התקשורת בנושא המגדרי שהזכרתי פעם. כשמצד אחד היא מקדמת מסרים בוטים, ומאידך נזעקת על כל בדל של הטרדה. כך גם בעניין היחס האנושי הפשוט שבין אדם לחברו. תופעת השיימינג הידועה לשמצה זוכה לאייטמים מזועזעים לרוב, אבל ממי בדיוק לומד הציבור את תרבות הדיבור והביקורת? וצר לי לומר שלא מדובר בהכרח רק בתקשורת המכונה תשקורת. גם בתחנות "שלנו" תוכלו למצוא שדרנים שמצמידים לכל דמות שאינה לרוחם כינויי גנאי ססגוניים, או צעקנים שלא נותנים למרואיינים שלהם לסיים משפט. אני לא יודעת מה איתכם, אבל כשמישהו מנסה למכור לי משהו, יש יחס הפוך בין גובה הטונים שלו למידת השכנוע שלי. טוב שיש כמה צדיקים בסדום, כמו ליבסקינד וחגי ועמית סגל: הם מדגימים איך אפשר לנהל ריאיון חד כתער בניחותא, לשאול שאלות קשות, בלי לאבד לרגע את הכבוד למי שנמצא מולם.
כבוד לכו-לם
שישו ושמחו, ל"ג בעומר כאן, אפשר לנגן ואפשר להתחתן, אבל בואו לא נשכח על מה התאבלנו עד עכשיו: על חוסר כבוד. חוסר כבוד של תלמידי חכמים. לא של עמך ולא של ברברני רדיו. אני מתארת לעצמי שתלמידי רבי עקיבא לא רבו על דברים של מה בכך. היו ברקע בוודאי עקרונות חשובים, ואיך אפשר לצפות מאנשים לוותר על העקרונות שלהם?
גם היום, הרבה רמיסה נעשית בשם האידיאולוגיה. פרשת המחיצה בנשף באוניברסיטה העברית היא דוגמה מצוינת ומרתיחה. הפחד של הסגל ממדרון חלקלק לא מאפשר להם לכבד את רצונן של הבנות הדתיות גם לרקוד וגם להצטנע. העקמומית המחשבתית של אבירי הדמוקרטיה במקרים האלה מרגיזה אותי כל פעם מחדש: לכל אחד מגיע את החופש לנהוג לפי אמונתו, הם טוענים - כל עוד הוא מאמין בדבר הנכון.
אבל האמת היא שזה לא מוכרח להיראות ככה. אני רוצה לספר לכם סוד צבאי, אולי אחד הסודות היותר משמעותיים ששמעתי. זה סוד שמאפשר לצה"ל לנצח. ולא, לא מדובר על כלי נשק חדיש ושושואיסטי. זה משהו שקרוי דבורנות: חיילי חיל הים שמשרתים בספינות נמצאים יחד 24/7. התנאים הפיזיים לא משהו - צפוף, מתנדנד, ויש הרבה עבודה חיונית ולעתים שחורה שצריכה להיעשות. בצוות ספינה אחת יכולים להיות ביינישים, אתאיסט קיצוני, מסורתי מתחזק ודרוזי. ממש כמו בבדיחה. כמעט כל מגוון החברה הישראלית יכול להגיע לשם, וכדי לתפקד הם פשוט מוכרחים ללמוד להסתדר. אז איך עושים את זה? יש כללים. הנשנושים שמביאים מהבית, למשל, מתחלקים בין כולם. כשאתה צריך להעיר חבר לשמירה, אתה עושה את זה בעדינות ובנועם. לא יושבים לאכול לפני שכולם מגיעים, ולא מתחילים לפני שמודים לחיילים שטרחו והכינו את הארוחה. וכך הלאה וכך הלאה. קיימת מערכת שלמה של הנהגות שכל תפקידה הוא ליצור קשר טוב ומתחשב, ולנטרל מריבות עוד לפני שהן התחילו.
האמת היא שלא חייבים לקרוא לזה דבורנות, אפשר לקרוא לזה גם "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך", או פשוט "ואהבת לרעך כמוך". ואפשר, אולי, לנסות לאמץ את הדבורנות הזאת גם במקומות אחרים: בבית, למשל, בזוגיות ועם הילדים. והלאה - במקומות העבודה, במרחב הציבורי ובתקשורת. מה שנקרא לשנות את השיח. פשוט להיות קצת יותר נחמדים זה לזה, זה לא חייב להיות כל כך מסובך. הרי בסופו של דבר, כולנו באמת באותה סירה.
מקימים
קיבלתי כמה תגובות על הטור הקודם, זה שעסק בהתמודדות החברה עם השכול. תגובה אחת הייתה של הרב ד"ר יוסף פריאל, שחידד את העובדה שכבר בשבעה יש קודי התנהגות שלא כולם מודעים להם. לצורך זה, ולעילוי נשמת בנו שנפטר לא מכבר, הוא הוציא חוברת קטנה אך חשובה בשם "המדריך למנחם ולמנוחם". שנשמע רק בשורות טובות, אך במקרה הצורך, תוכלו למצוא אותה בקלות ברשת ולהחכים.
ועוד משהו: תמיד אחרי שאני שולחת טור במחי "שלח", אני נזכרת במשפט חשוב נורא שהייתי צריכה לכתוב ולא כתבתי. אז זה המשפט שהיה חסר בטור הקודם: מה שהכי הרשים אותי באימהות השכולות מהפאנל הוא כוח החיים הבריא והשמח שהן שידרו, ושמחת החיים של מירב בלטה מעל כולן.
בדיוק על העניין הזה קיבלתי תגובה מאביבה, אם שכולה, שהזדהתה מאוד עם דבריה של מירב, וגם סיפרה לי על מיזם 'קמים'. זו עמותה שהקימו פסי ושלמה מונק, שבנם גבי נפטר לפני שש שנים מסרטן. בזמן המחלה הם היו מרופדים באהבה ועזרה מכל הכיוונים. אבל אחרי השבעה הם גילו לפתע שנותרו לבד. בלי שום תמיכה ממסדית, לא פיזית ולא כלכלית.
עם הרבה כוחות נפש, שלומי ופסי הצליחו לחזור לחיים, והם החליטו למנף את הניסיון שלהם כדי לעשות חסד. עמותת 'קמים' עוזרת למשפחות שילדיהן נפטרו ממחלה, מארגנת טיולים ופעילויות וטיפול נפשי, והכול בהתנדבות ובמימון תרומות בלבד. אתם מוזמנים לדפדף בעמוד הפייסבוק שלהם, להתפעם ולהפיץ את הבשורה. הבחירה בחיים היא אחד המעשים האמיצים ביותר, ולגמרי לא מובנת מאליה.
eramati@gmail.com