נצנוצי אור - סיפור לשבת

השעון הקפדן של חנה הרופאה קטע בצלצולו ריחוף נעים במרחבי הדמיון הטוב והמטיב.

תגיות: בשבע 695
עודד מזרחי , י"ח באייר תשע"ו

נצנוצי אור - סיפור לשבת-ערוץ 7
ד"ר חנה קטן
צילום: ניסים לב

היא קמה עם לב שופע הודיה למי שנפח נשמה באפה והחזיר לה את נשמתה, המעניקה לה נשימה לעוד יום של חול.

קירות לבה לחשו לה שלא יהיה זה סתם יום של חול. הייתה בה תחושה שהיום יהיה יום מיוחד במינו. יום שיתחוללו בו ניסים, ושהיא ולא אחרת תהיה בעלת הניסים, ושבעלת הנס תכיר גם תכיר בניסה.

היא לגמה בחופזה קפה של בוקר, הסיטה את הווילון הרקום כדי לבחון איזה מזג אוויר מבקר את העולם היום. מריקוד עלי הברוש ניכר שיום חורפי הגיע לפתחנו. המטרייה נכנסה לתיק, וישתבח שמו - הרכב הואיל בטובו להניע.

חניית הבניין כמעט ריקה. פלאי פלאים. היא עולה רגלית לקומה הרביעית, שם נמצאת מרפאה רב-תחומית שבה היא עובדת מזה כמה חודשים. יום שקט במרפאה. לא פלא. אלו ימי ערבו של פסח. מחול ניקוי החמץ משכיח את צורכי היומיום השוטפים. חדר ההמתנה, הרוחש בימים כתיקונם, מהדהד בשקט חרישי. טוב שישנם גם ימים שכאלה. חנה חשבה לעצמה שתוכל לסדר את הניירת, לבדוק ציוד, לשוחח עם המזכירה שזקוקה לתשומת לב ולעצה טובה, לסיים מאמר שמחכה לגאולה, לעבור על תיקים של מטופלות מאתגרות, וגם להוסיף את שמותיהן לרשימת התפילות.

היא יצאה למזוג לעצמה קפה של בוקר, היום זה אפשרי, ויש אפילו סיכוי שהוא יפגוש את גרונה כשהוא עדיין חם. היא נושמת עמוק, חווה קצת מנוחה מהמרוץ האינסופי. אלה דקות של חסד, יקרות מפז, כך יתברר עוד מעט.

בחדר ההמתנה ישב ילד, כמעט נער. שערו השחרחר ארוך, לחייו מנומשות, עיניו חומות, גדולות, עצובות משהו. זהו בנה של אחת העובדות בקליניקה שחנה לא הכירה כלל. על ברכיו ישבה אחותו הקטנה, ג'ינג'ית מתולתלת, סמוקת פנים. יש לה חוֹם, והוא התלווה לאמו כדי לעזור. כל המזכירות התלהבו מהתינוקת העגלגלה, אבל חנה דווקא הסתקרנה מהילד הגדול, הוא הרבה יותר מעניין, יש בו רוח ממללא...

הרופאה שאלה אותו: "מה שמך ובן כמה אתה?"

"בוריס", ענה הילד, "ואני בן שלוש עשרה. ממש עכשיו היה לי בר מצווה".

"מזל טוב", בירכה חנה ושאלה: "איך היה?"

"ממש נורא..." ענה.

למראה פניה המופתעות של הרופאה הוא הבהיר: "לא קנו לי תפילין, ואני כל כך רוצה להתפלל עם תפילין..."

כל כך היה פשוט לחנה שקונים לכל ילד מתבגר בבר המצווה תפילין, יהיה מי שיהיה. היא העיפה מבט לכיוון אמו ששמעה את השיחה והרכינה ראש. ניכר עד כמה העניין כאב גם לה. ואז שאלה: "אם יהיה לך זוג תפילין, האם תתפלל עמן מדי יום?" עיניו של בוריס התבהרו, ממש נצצו. "בטח!" ענה. לבה של חנה אמר לה מה יהיה הצעד הבא שלה.

למחרת הביאה לו תפילין חדשות בתוך שקית קטיפה, והחיוך שהתפשט על פניו כשהוא הושיט ידיים רועדות להחזיקן, חימם את לבה יותר מאלף מילות תודה.

חנה חשבה לעצמה שהיא חוותה סיפור נחמד וגם זכתה לקיים מצווה חשובה. אבל איפה הניסים שהבטיח לה ראשיתו של יום אתמול? יום המחר הבהיר לה את קושייתה.

כשהגיעה למחרת התברר לה לצערה שחוזה העבודה עם אמו של בוריס, שעבדה במרפאה העוסקת בפטרת הציפורן, נגמר בדיוק באותו יום, ואכן מאז לא הופיעה יותר במרפאה.

ואז הרהרה בהתרגשות כי אם לא הייתה פוגשת בילד באותו היום, כבר לא הייתה פוגשת בו לעולם! ואם הייתה מתעכבת עוד יום אחד להביא את התפילין, ספק אם הן היו מגיעות לידיו. שרשרת של ניסים השתלשלה פה: הנס שבדיוק היו לה כמה דקות פנויות שבהן הילד הגיע למרפאה וישב שם מולה עם אחותו הקטנה החולה; הנס שפנתה אליו בכלל; הנס שהוא נפתח אליה וסיפר את צערו. וכל זה יממה לפני שאמו סיימה את עבודתה במרפאה שבה עבדה.

ברוך השם שזיכה אותה לעזור לילד להתבגר בקדושה, שמחה בלבה, אבל אז מילאו אותה שוב קושיות: כמה ילדים, כמה נשמות טהורות עלומות מסתובבות עם ערגה לקודש, עם געגועים לאבא שבשמיים, ילדים עם נצנוצי אור בלב שמחכים להידלק לשלהבת גדולה, יוקדת, כמה ילדים טהורים כאלה ישנם ואין עונה להם?

סופר על ידי ד"ר חנה קטן

ליצירת קשר לסיפור בעל מסר יהודי שחוויתם: odedm@neto.net.il