ברוב יועץ

בחינה של התנהלות משרדו של היועמ"ש הקודם וינשטיין מעלה שהוא רק הולך ומתחזק וצובר סמכויות על חשבון הרשות המבצעת

תגיות: בשבע 695
יאיר שפירא , י"ח באייר תשע"ו

ברוב יועץ              -ערוץ 7
עצות מחייבות. היועמ"ש לשעבר וינשטיין
צילום: Ohad Zwigenberg, פול, פלאש 90

אם חשתם בגלונים של צביעות שנשפכים בתקשורת סביב דו"ח מבקר המדינה, חושיכם לא הטעו אתכם. אבל אין זה משום שראש ממשלתנו יצא צח כשלג.

הדו"ח לא מתאר את נתניהו כמושחת גדול, אבל בהחלט חוזר על אותה תמונה עלובה, זו שעלתה בפנינו עוד בהסתבכויות הראשונות של משפחת נתניהו, בפרשת המתנות ובפרשת עמדי, בקדנציה הראשונה שלו כראש ממשלה. התחושה המכה מאז שוב ושוב עם הגלידה מרחביה וריהוט הגן בקיסריה היא של חמדנות קטנה ובלתי נשלטת, שמדי פעם מעגלת פינות כדי להרוויח עוד כרטיס טיסה בקומבינה.

החגיגה התקשורתית סביב הפדיחות הקטנות של משפחת נתניהו משרתת את השחיתויות הענקיות שחשף המבקר, שהן כרגיל מסובכות יותר להבנה, צבעוניות ומרתקות פחות. כמו למשל זו האחרת, הקשורה בטיפול במחויבות כימיקלים לישראל (כי"ל) לשיקום ים המלח. הדו"ח מגלה כי פקידים אלמונים אפשרו לחברה בשליטת משפחת עופר לדחות את ביצוע מחויבויותיה בשנה, דבר שגרם למדינה נזק מוערך של כשש מאות מיליון שקלים - סכום בלתי נתפס במושגים של גלידת פיסטוק. הפרשה, שקשורה בפעם המי יודע כמה במתנות המיליארדים שמעניקים פקידי המדינה למשפחת עופר, הייתה אולי זוכה לסיקור הראוי לה לו משפחת נתניהו, או לחילופין התקשורת הישראלית, היו מצליחות להתגבר על דחפים קטנים ואנוכיים.

אבל כל זה כבר הפך לשגרה. החידוש הפעם הוא דווקא בהתקפות הבוטות בפרשת נסיעותיו של נתניהו על היועץ המשפטי היוצא עו"ד יהודה וינשטיין. פרשנים וחברי כנסת מהשמאל לא הפסיקו השבוע לרמוז על הדיל שכביכול רקח נתניהו עם היועץ לשעבר: הראשון מינה את השני לעמוד בראש התביעה הכללית, והשני מסמס בעבורו את החשדות לפלילים בפרשות הנהנתנות הקטנות שצצות מדי פעם, כמו פרשת הנסיעות הממומנות שעל הפרק.

ההאשמה הביאה בכנפיה גם קמפיין חדש, אשר דורש להפקיע מהממשלה את בחירת היועץ המשפטי שלה. ההיגיון הוא כמובן שמי שנבחר בקולות שרי הממשלה נוצרת אצלו מחויבות להעלים מהם עין כאשר הם מקמבנים כרטיס נוסף בשביל הבן, או לא מדווחים בטופס הנכון על מתנה מראש ממשלה זר. לכן יש להעביר את הסמכות לגורמים פקידותיים, מקצועיים, נקיי כפיים, מסוגם של אלו שמעניקים לחברות ענק הטבות בשווי של מאות מיליונים.

התזה בדבר המחויבות האישית בין וינשטיין לנתניהו אמנם נשענת על העובדה שבמהלך כהונתו משך וינשטיין את הטיפול בתלונות נגד נתניהו, אך מתעלמת מכמה עובדות חשובות. ראשית, היועץ המשפטי לממשלה, בוודאי כיום, הוא לא אדם יחיד, אלא מוסד שפועלים בו כמה מהחזקים והתקיפים שבין המשפטנים בשירות המדינה. והם לא ידועים בכניעותם, בוודאי לא מול יועץ חלש ורופס כמו שהיה וינשטיין. גם פרקליטות המדינה הייתה מעורבת בבדיקת הפרשה, והיא ידעה גם ידעה בעבר לייצר אופוזיציה לוחמנית ומתוקשרת כנגד החלטות של יועצים משפטיים לממשלה.

אי ההעמדה של נתניהו לדין עברה בשקט בגלל אחת משתי סיבות. הראשונה, ההגיונית, היא כי הגורמים המקצועיים מתחת וינשטיין שבדקו את החומר הגיעו למסקנה שבאמת אין כאן דבר העולה לכדי עבירה פלילית של ממש. בוודאי לא כזו המאפשרת להם להדיח (עוד) ראש ממשלה בהגשת כתב אישום, שמאוחר יותר לא יזכה לגיבויים של בתי המשפט. האפשרות השנייה, קונספירטיבית במידה, היא כי המערכת כולה שמחה למסמס תיקי שחיתויות קטנים ולא מזיקים מדי של ראש הממשלה במשך שנים ארוכות. זה לא וינשטיין שמתגמל ביחסו הסלחני את ראש הממשלה על התפקיד שקיבל, אלא ראש הממשלה נאלץ לתגמל את מוסד היועץ המשפטי כולו על היחס הסלחני כלפיו. ואכן, עוצמתו של מוסד היועץ, ובעיקר עוצמתם של המשנים שלו, גדלה מאוד בעשר השנים האחרונות, שנות כהונתו של נתניהו.

אבל גם אם הבעיה היא אישית, וקשה ליועץ משפטי להעמיד לדין ראש ממשלה שהביא למינויו, התרופה לדבר פשוטה: הפרדה בין שתי הפונקציות המאוחדות בישראל בתפקיד היועץ. האחד הוא היועץ המשפטי לממשלה, זה שאמור להיות ממונה על ידי ראש הממשלה ולשרת במסגרת החוק את השאיפות והמדיניות שקובעת ממשלתו. והתפקיד השני הוא ראש התביעה הכללית. הוא יכול להיות ממונה בדרכים אחרות, ולהחליט ללא משוא פנים האם לפתוח בחקירה נגד ראש ממשלה או להעמיד אותו לדין.

לפיצולו של תפקיד היועץ שאף בכל כוחו שר המשפטים לשעבר עו"ד יעקב נאמן. גם שרת המשפטים הנוכחית, איילת שקד, דיברה בו טובות. מי שמנע את הפיצול הדרוש הוא לא אחר מראש הממשלה של השניים, בנימין נתניהו. יש אומרים שמאימת התיקים הנבחנים נגדו במשרד היועץ.

המתקפה של זילבר

דוגמה לא רעה לעוצמה חסרת התקדים וחסרת היסוד בחוק שצבר משרד היועץ המשפטי לממשלה, היא השפעת מלחמת הדת שאסרה המשנה שלו, דנה זילבר, על הפרדה בין נשים לגברים. נזכיר כי לפני שלוש שנים הובילה העיתונות קמפיין אחרי כמה תקריות שבהן הושפלו נשים על ידי חרדים קיצונים שדרשו לכפות הפרדה במקומות ציבוריים שונים. 'הדרת נשים' הפכה אז למטבע לשון. הממשלה דנה בעניין ואפילו כינסה ועדה בין-משרדית. אבל אז נרתם גם משרד היועץ המשפטי לממשלה ליוזמה, וכינס ועדה משלו למיגור התופעה. זילבר עמדה בראש הוועדה החדשה, והובילה קו שלא היה מבייש בקיצוניות שלו את רבני הקהילות הקיצוניות בבית שמש. זילבר אינה מחוקקת, אפילו לא שופטת, אך דבר לא עצר אותה מלהגדיר כמעט כל אירוע שמתקיים בהפרדה מגדרית כבלתי לגיטימי.

היועץ המשפטי לממשלה גם הוא אינו מחוקק ולא שופט, אבל זה לא עצר בעדו מלהכפיף אליו בהנחיות (שגם הן אינן מעוגנות בחוק) את היועצים המשפטים של כל גוף ממשלתי, ובשנים האחרונות גם עירוני. גם למוסכמה שהשתרשה כאן שנבחרי ציבור, בממשלה או ברשויות, כפופים להחלטות היועצים המשפטיים שלהם, אין כל עיגון בחוק (אם כי יש בפסקי דין של בית המשפט העליון). אבל כל השרשרת הזאת הביאה לכך שהשקפתה של זילבר בכל הנוגע להפרדה בין גברים לנשים הפכה להנחיה שמחייבת את היועצים המשפטיים בכל מקום, וממילא למין חוק – חוק שלא נחקק מעולם.

זאת הסיבה שאגודת הסטודנטים של מכון לב כמעט נכשלה בארגון יום הסטודנט הדתי בירושלים. הם ביקשו לקיים מופעי ריקוד ושירה בהפרדה מגדרית, שתאפשר את השתתפותם של רוב הסטודנטים הדתיים. אך הייעוץ המשפטי של עיריית ירושלים, שמכיר את הנחיותיה של זילבר שאין להקצות מימון ציבורי לאירועים נפרדים, ניסה בתחילה לסכל את מימון האירוע על ידי העירייה. ובימים אלו ממש, גם היועץ המשפטי של משרד הדתות הבהיר כי אין לאסור על נשים שיתעקשו לעלות בדרך הארוכה והפתלתלה יותר, המיועדת לגברים המצטופפים בהילולה בל"ג בעומר, בדרך אל קברו של רבי שמעון בר יוחאי.

מילה של יועץ

השופט בדימוס אילן שיף, מי שהיה בשנות התשעים הפרקליט הצבאי הראשי, עלה לשידור בגלי צה"ל. הוא הסביר כי בכל הנודע למחבלים תושבי יו"ש, אין שום מניעה חוקית להטיל עונש מוות כדרישת אביגדור ליברמן. הוא גם נתן הסבר יפה ומשכנע מדוע בכל זאת המדיניות המשפטית היא לא לדרוש ולהטיל עונשים כאלה, גם על השפלים שברוצחים הערבים. הוא הסביר כי החוק הבינלאומי מחייב תקופת המתנה של שישה חודשים לפחות בין גזר הדין להוצאתו אל הפועל, ותיאר על קצה המזלג את המחירים הביטחוניים, המוסריים והפוליטיים שישראל עשויה לספוג בתקופת המתנה כזו.

החוק, אם כך, קיים להלכה. בפועל המדיניות היא שלא לעשות בו שימוש. אבל אז נשאל שיף האם לדעתו כאשר ייכנס ליברמן למשרד הביטחון הוא יזמן אליו את הגורמים המשפטיים וינחה אותם לשנות את המדיניות. שיף אמר שדבר כזה לא ייתכן. לגורמים המשפטיים, הפרקליט הצבאי הראשי והיועץ המשפטי לממשלה, יש את זכות המילה האחרונה. הממשלה, ראש הממשלה או שר הביטחון, הסביר המשפטן הבכיר בלי להתבלבל, יכולים במקרה כזה רק לייעץ.

אז מי כאן המושל ומי היועץ?