לסגור את דלתות הקואליציה

כדי להפסיק לשדר חולשה, הממשלה המורחבת צריכה להעביר במהירות את מתווה הגז בכנסת ולהפסיק לדבר על צירוף המחנה הציוני לקואליציה

עמיאל אונגר , י"ח באייר תשע"ו

לסגור את דלתות הקואליציה-ערוץ 7
עכשיו הזמן לוותר על 'העבודה' ולהתחיל לתת עבודה. נתניהו וליברמן
צילום: פלאש 90

עם הרחבת הקואליציה לכיוון 'ישראל ביתנו', צריך לבוא שינוי גם בתדמית שנוצרה עד כה, של ממשלה משותקת שאינה מסוגלת לפעול, ובכך מעניקה עידוד לחורשי רעתה ומתסכלת את תומכיה.

בינתיים, המשא ומתן העקר עם הרצוג וחילופי הגברי במשרד הביטחון מעלים זיכרונות לא נעימים מימי התפוררותה של ממשלת נתניהו הראשונה, בשנת 1999. השיחות אז התנהלו עם אהוד ברק, ושר הביטחון שפוטר היה יצחק מרדכי הפופולרי. במרכז-ימין הצטברה אז חבורה מכובדת של אנשים שביקשו לסלק את נתניהו, בהקמת מפלגת המרכז של דן מרידור ויצחק מרדכי, ואפילו על ידי חבירה בלתי הגיונית לשמאל כמו שעשה דוד לוי. הסיפור הזה נגמר בכישלון של מפלגת המרכז, אבל מאז עבר מספיק זמן כדי לשכוח את האפיזודה הבלתי מזהירה הזאת.

כרגע נתניהו נתפס כמזגזג ומאלתר. אפשר לצפות שהסקרים, שיתחילו לככב שוב, יצביעו על ירידה בתמיכה בנתניהו, דבר שיוסיף למומנטום השלילי. לכן ממשלה חפצת חיים חייבת לסיים את תהליך הרחבתה בלי כיפופי ידיים מיותרים, ולהוכיח שבכוחה למשול.

למשל, עליה להעביר במהירות את מתווה הגז המעודכן בכנסת, בהתאם לתנאי שקבע בג"ץ. אז יתחיל להגיע לקופת המדינה תזרים התמלוגים, שיוכל לכסות בקלות את עלות הפנסיה לאזרחים ותיקים מכל המגזרים, ובזה לענות על הדרישה הקואליציונית של ליברמן.

שרי הליכוד מתבקשים לשכנע את ראש ממשלתם שעדיף להיענות לדרישת הבית היהודי ולמנות מזכיר צבאי לקבינט - דבר שאינו כרוך בהוצאה כספית או בסבב תיקים. זו תהיה הקדמת תרופה לדו"ח המבקר, שעם פרסומו צפוי להיחשף המידור של חברי הקבינט מהמידע הביטחוני שהם זקוקים לו.

בנוסף לכך, עם כניסתו של ליברמן יש להתייחס להרכב הממשלה כסופי, ולהפסיק עם הדיבורים הלא-רציניים על דלתות פתוחות למחנה הציוני. הדרך היחידה של בוז'י הרצוג להגיע לממשלה היא כפי שהגיע אהוד ברק ב‑2009: על ידי פילוג במפלגתו מתוך תחושה שאין לו בה עתיד פוליטי, ושעדיף להיפרד מהפוליטיקה במשרד החוץ ולא בספסל האחורי של האופוזיציה.

לזכותו של הרצוג ייאמר שהוא הרבה יותר עדין מברק, ותדמיתו אצל החברים והתקשורת עדיין חשובה לו, לכן מקרה ברק לא צפוי להישנות. מכיוון שכך, כל עוד לא יפרוץ חלילה משבר ביטחוני שידרוש ממשלת אחדות (ואז גם יאיר לפיד בתמונה), הדלת לקואליציה סגורה.

קואליציה של 65 ח"כים היא יציבה דיה, במיוחד לאור העובדה שהאופוזיציה תהיה עסוקה בתוך עצמה במשך חצי שנה, עד שהעבודה תבחר את מנהיגה החדש.

צפוף שם במרכז

גדעון סער רק הספיק לצייץ את הזדהותו עם יעלון הפורש, וכולם התחילו להקים את נבחרת החלומות שלהם, שבה בוגי וגדעון ישמשו כעוגן. אבל חוץ מ"רק לא ביבי", מה הדבק המחבר בין סער ליעלון? סער ממשיך לתקוף את האסטרטגיה שהובילו נתניהו ויעלון ב'צוק איתן', שהפכה את המבצע למלחמת התשה בעבור העורף הישראלי והותירה את חמאס על כנו. יעלון, לעומת זאת, עומד מאחורי האסטרטגיה הזאת. המילה הטובה שאמר יעלון על נתניהו, בהודעתו על פסק הזמן שהוא לוקח מהפוליטיקה, עסקה בשיתוף הפעולה ביניהם בימי 'צוק איתן' (כאשר נתניהו גיבה אותו ואת בני גנץ מול ביקורתו של נפתלי בנט).

בדברי הפרישה שלו חשף יעלון גם שהוא חסיד של בג"ץ. בכך הוא שוב הציב את עצמו מול גדעון סער, אשר פעל נגד האקטיביזם השיפוטי, ואף העביר בזמנו תיקון (אמנם בלתי מספק) שדילל קמעא את כוחם של השופטים בוועדה לבחירת שופטים. מה שמאחד בין השניים הוא הסגנון הסולידי שהם משדרים והברוגז המשותף עם נתניהו. אולי זה יספיק, אבל בקושי.

גם אם השניים ירוצו יחד, השאלה היא באיזו מסגרת. נתניהו הקדים כזכור את הבחירות הפנימיות בליכוד, ובכך סתם את הגולל על התמודדות מולו בתוך התנועה. הסיכוי היחיד שלהם להתמודד בליכוד הוא במקרה שנתניהו יפרוש מסיבה כלשהי, ואז הם ייאלצו להתחרות מול גלעד ארדן, ישראל כץ ומועמדים נוספים שבנו תשתית תמיכה בתוך הליכוד. דברי יעלון על הגורמים הקיצוניים האנונימיים שהשתלטו על הליכוד בוודאי לא שיפרו את מצבו בתוך התנועה.

אם יחליטו השניים להקים מסגרת חדשה, טיפה שמאלה מהליכוד, הם ימצאו את עצמם בתחרות מול משה כחלון, ובאופן חלקי גם מול יאיר לפיד. זהו מרחב פוליטי מצומצם שאינו מסוגל לפרנס סיעה גדולה בכנסת.

לאחרונה 'כולנו' נמצאת בירידה בסקרים, ירידה שמתורצת בעיסוקו של כחלון בזירה הכלכלית, במקום בזירה הביטחונית והמדינית שזוכה למרב הכותרות. בסופו של דבר גורלו של כחלון ייקבע על ידי מחירי הדירות. אם מחירם ימשיך להאמיר 'כולנו' תמשיך לדעוך, ואז קיימת אפשרות להקמת ליכוד ב' שיתבסס על יעלון, סער וכחלון.

בלי תעודת אחריות

עד לא מזמן הטורים בעיתונות הליברלית האמריקנית הזהירו מפני שאננות, על אף שניצחון הדמוקרטים על דונלד טראמפ מובטח. לאחרונה הטון התחלף בטורי הרגעה: לא להיכנס לפאניקה וייאוש, למרות שטראמפ החל לעקוף את הקלינטונית בסקרים. אל דאגה, כמו שהמפלגה הרפובליקנית התאחדה סביב טראמפ (מה שלא היה צפוי להתרחש), ברגע שייגמר המשחק בין קלינטון לסנדרס הסקרים יחזרו להחמיא למנצחת.

בינתיים במחנה הרפובליקני יש מי שעדיין לא מוכנים להתפייס עם טראמפ. ביניהם הניאו-שמרנים, התומכים במעורבות אמריקנית פעילה ביחסי חוץ, כולל במזרח התיכון, וברובם הגדול הם תומכי ישראל נלהבים. הם חוששים שטראמפ יקים לתחייה את המסורת הבדלנית האמריקנית, ושהבורות שלו בתחום יחסי החוץ תוביל לתוצאות הרסניות. לכן בעיניהם קלינטון עדיפה עליו, ויש גם כאלה שעדיין משתעשעים ברעיון של מועמד שלישי - מיט רומני למשל.

למעשה, יש מידה רבה של הקבלה בין הוויכוח בין קלינטון לטראמפ ובין הוויכוח הפנים-ישראלי. בשמאל דוחקים בנו לסגור עסקה עם הערבים כל עוד אמריקה נמצאת בתמונה ומסוגלת לערוב להסכם. העמדה הנגדית מאמינה שכדאי לדחות הסכם בחסות אמריקנית השולל מישראל גבולות בני הגנה, גם אם מחיר הדחייה יהיה שניאלץ להסתדר בכוחות עצמנו.