בין מאיר אטינגר למאיר הר ציון

מאיר אטינגר ואלאור אזריה זכו ליחס מחפיר ממערכת הביטחון, אבל זה לא אומר שצריך להפוך אותם למודלים לחיקו. דעה

תגיות: בשבע 695
אבישי גרינצייג , י"ח באייר תשע"ו

בין מאיר אטינגר למאיר הר ציון-ערוץ 7
מאיר אטינגר
צילום: פלאש 90

מאיר אטינגר עבר מסע רדיפה נבזי, שקרי ודורסני. הוא נכלא בבידוד בלי משפט ובלי כתב אישום למשך שישה חודשים.

שר הביטחון חתם על הצו המנהלי בלי שניתנה לאטינגר הזכות להתגונן מפני החשדות המיוחסים לו. השב"כ הכריז שאטינגר הוא היעד מספר 1 של החטיבה היהודית, ושהוא המוח מאחורי קבוצת "המרד" שתכננה לבצע הפיכה אלימה בישראל. הצו הוארך בארבעה חודשים נוספים, שוב בלי משפט ושוב בלי בדל ראיה. אפילו לברית המילה של בנו השב"כ סירב לשחררו בשום פנים ואופן. והנה פתאום, בלי התראה מוקדמת, השב"כ החליט לשחרר את אטינגר. מדוע? לאן נעלמה הסכנה?

התנהלות שר הביטחון והשב"כ צריכה להדיר שינה מעיני כל מי שהצדק והאמת חשובים בעיניו. דווקא שר הביטחון היוצא, שהזהיר שוב ושוב מפני התבהמות ומפני סכנה לדמוקרטיה, הוא שהרשה לעצמו לעשות צחוק משלטון החוק.

החייל אלאור אזריה עבר גם הוא מסע דומה. הצמרת המדינית בשיתוף הצמרת הצה"לית עשו לו משפט שדה, עוד טרם מיצוי התחקיר הראשוני, שלא לדבר על כתב אישום והרשעה בבית המשפט. שר הביטחון לא ויתר על הזדמנות אחת כדי להתנגח באזריה שוב ושוב. הוא הובל באזיקים כאילו היה עבריין מסוכן, התביעה רצתה להרשיעו ברצח, ואף גייסה למילואים עורך דין צמרת ובלבד שאזריה יורשע. בבת אחת, מחייל מצטיין שניסה להגן חבריו הוא הפך לניצני דאעש ולסמל ההתבהמות.

גם כאן, התנהלות שר הביטחון צריכה להדיר שינה מעיני כולנו. כיצד חייל שהורג מחבל בקרב הופך להיות שעיר לעזאזל?

תקוותי שהפרשה סביב אזריה תיגמר בקרוב בקול ענות חלושה, כפי שעומדת להסתיים הפרשה סביב אטינגר. אינני יודע אם אזריה אכן חשש לסכנה כאשר ירה בראש המחבל. אינני שופט אותו ולא הייתי במצבו. אבל איך שלא יהיה, היחס כלפיו חייב להיות סלחני ביותר.

אך דווקא כעת, לאחר שגיבור שתי הפרשיות הללו הודח מתפקידו, ורגע לפני שחרורו הקרוב של אטינגר, עלינו להיזהר מלהפוך את אזריה ואטינגר לגיבורים ומודלים לחיקוי. אין כל פגם מוסרי בהוצאת מחבל להורג, "הבא להורגך השכם להורגו". אין כל פגם מוסרי בעונש קולקטיבי לכפר ערבי שתושביו מסיתים לרצח יהודים, ושממנו יוצאים מחבלים, לגאוות ההורים המאושרים ולגאוות הכפר כולו. היחס הסלחני לערוגה שממנה צמחו המחבלים הוא הדלק לפיגוע הרצחני הבא בתור. אבל אם איננו רוצים לחזור לתקופת המחתרות או גרוע מכך, החלטות כאלה חייבות להתקבל על ידי ראשי המדינה. חייב להיות ברור לכולנו שחייל צריך לציית לפקודות, ושלאזרח אסור לצאת לנקמה פרטית.