שמעתי אתמול בשורה. טנק הפטון M-48, אשר שהה בברית המועצות מאז הקרב בסולטן יעקב, יוחזר לישראל. מה יש בזה? רק טנק לכאורה, אבל התרגשתי.

הבשורה החזירה אותי 34 שנה אחורה, אל אוטובוס קו 20 בירושלים. אני עולה ופוגש את זכריה באומל חברי מהמחלקה בקמ"ט (קורס מפקדי טנקים). שמחת בחורים בגיל שיעור ה' בישיבת ההסדר. אתה יודע שאנו נפגשים בעוד שבועיים לאימון טנקים? אומר הוא לי. לא, לא שמעתי, עניתי. נפגשנו אכן אחר שבועיים בימ"ח בהכנת הטנקים למלחמה, ובלבנון בבוקר הקרב, ושוב נפגשים אנו כל שבת במי שברך לנעדרים- זכריה בן מרים..

ונזכרתי ביהודה כץ, זה שאנו מבקשים עליו בכל שבת בישיבה- יהודה יקותיאל נחמן בן שרה, יהודה הנפלא שהיינו באותה מחלקה 12 בטירונות. יהודה העדין והשמח שבקרתיו בסיני בגדוד 46. זה שספרו לי חבריו מהטנק שלחם עם תפילין בקרב. לי היה כ"כ חם בסרבל בתוך הטנק הקטן והצפוף וכלל לא עלה על דעתי שיתכן דבר כזה.

יהודה שלאחרונה קראתי בשקיקה את הספר "אַיֶכָּה" שכתבו הוריו יוסף ושרה. ספר מרתק על זוג הורים מבוגרים שהפכו את העולם בניסיון למצוא איזה בדל של ידיעה מבנם הנעדר. זה שבמטוס שהביא את חזי שי מדמשק לז'נבה שמע הוא את השובים בערבית : "הדא כץ?" לא זה שי, ההוא כץ נתפס מאוחר יותר.

וצבי פלדמן מפלוגה ח' שלא הכרתיו. אבל גם אותו מזכירים כל שבת בתפילה- צבי בן פנינה. ואני מאז השמועה לא מוצא מנוח לנפשי, שגם כך לא נחה 34 שנה מאותו לילה של קרב, ואני וחברי חיים בצל חברינו שנהרגו בקרב ובצל חברינו הנעדרים. נוסעים לאזכרות, שומרים קשר עם ההורים שנשארו ובני המשפחה האחרים שחיים.

הלב מתפעם, טנק מהקרב שלנו. זה הטנק שהוצג בדמשק כסמל לנצחון על הגדוד שלי, גדוד 362, גדוד בני ישיבות הסדר.

אתם טועים. לא נצחתם. הרוח מנצחת. אתם הורגים זה את זה בכל יום, ואנו להבדיל, זוכרים כל חבר בכל יום גם לאחר 34 שנים. אני שמח יותר להיות חלק מאלה שאתם חושבים שנצחתם ולדעת שהאחווה הזו היא שייכת לנצח.

רק טנק.. בלנ"ד אסע לראות אותו אם יתאפשר ולחוש את העבר.. והעתיד..

הכותב: הרב ברוך וידר, ראש ישיבת ההסדר הכותל שלחם בקרב