אני יכול להבין את האבא מאשדוד, עולמו חרב עליו. הוא לא עשה את זה בזדון, ואת המחיר היקר של אובדן הילד הוא ישלם עד יומו האחרון. לא משנה כמה זמן יעבור, לא שוכחים אף פעם. יום־יום. שעה־שעה.
אני קיבלתי עונש של שישה חודשי עבודות שירות, אבל העונש מתגמד מול המחשבה שגרמתי ברשלנות למותו של ילד. המחשבה הזו לא עוזבת אותי, ולעולם לא תעזוב.
אף אחד לא מעלה על דעתו שדבר כזה יכול לקרות לו. כולם חושבים שאצלם זה לא יקרה. אבל אסור לחשוב כך. כולם צריכים לנקוט את כל הפעולות כדי למנוע שכיחת ילדים ברכב, גם אם הם בטוחים שהזיכרון שלהם לא יבגוד בהם לעולם.
אפשר וצריך למנוע מקרים כאלה. מאז המקרה שלי יש יותר מודעות למניעת השארת ילדים ברכב, אבל זה עדיין לא מספיק. לצד התשדירים המבורכים של גופי ההצלה, שמעלים את הנושא למודעות, צריך גם לעגן בחוק את החובה להתקין אמצעי התרעה.
אם רק נשקיע קצת יותר תשומת לב, נשתמש באמצעי התרעה ונעלה את הנושא לסדר היום — חיי ילדים רבים יכולים להינצל בקיץ הקרוב.
פורסם ב"ידיעות אחרונות"