בכל יום ירושלים אני לא חוזר הביתה מבית הספר.
אני הולך לבית של סבא אמנון, שגר לא רחוק מאיתנו.
אנחנו נכנסים למכונית שלו, ועולים בכביש 1 לעיר הבירה.
"לא להאמין מה שהם עושים כאן..." מתפעל סבא מהגשרים ומהמנהרות החדשות בדרך.
גם אני אוהב לראות את הטרקטורים והמנופים הענקיים.
סבא אומר שכשהם יסיימו, הדרך לירושלים תהיה הרבה יותר מהירה וקצרה.
כל שנה אנחנו מטיילים באזור אחר של העיר. פעם בשוק מחנה יהודה ופעם בעין כרם, פעם בקניון מלחה ופעם במאה שערים. אבל אנחנו תמיד מסיימים את הביקור בכותל המערבי. השנה, כשסבא עמד באחד הרמזורים, הוא פנה אליי: "יאיר, סיפרתי לך פעם על הגוּלה שלי?"
"איזה גולה?" שאלתי.
סבא חייך. "אהה... זה סיפור ארוך. נראה לי שאני אספר לך אותו בדיוק איפה שהוא קרה. קדימה, נוסעים לרובע היהודי!"
כשהגענו לרובע (וזה היה מסובך עם כל החוגגים והדגלים, שלא תחשבו), סבא הוביל אותי דרך הסמטאות, עד שהגענו לאחד הבתים. "כאן גדלתי", הוא אמר.
"ומה עם הגולה?" שאלתי.
"הרווחתי אותה במשחק עם מנחם, שהיה השכן שלנו. גולה גדולה וכחולה ויפה, והצלחתי לזכות בה למרות שמנחם היה שחקן הרבה יותר טוב ממני. אני זוכר כמה הייתי גאה בה. הייתי בן שבע באותם ימים, ואלו היו ימים לא קלים. מלחמה התנהלה בארץ, צלפים ירדנים ירו אלינו לתוך השכונה, והרובע היה במצור. אבא שלי - סבא רבא אפרים - נלחם עם כוחות ההגנה ונפצע".
"ובתוך כל הבלגן הזה היה לך זמן לשחק בגולות?" התפלאתי.
"מתברר שכן", חייך סבא, "ילדים הם ילדים... בכל אופן, ביום מן הימים אמא שלי אמרה שאנחנו עוזבים. הבריטים נתנו לכל מי שרצה אפשרות לצאת מהרובע, ואמא החליטה שאין ברירה, ונעבור לתקופה קצרה לגור עם דודה שלי בפתח תקווה. אני לא הסכמתי. רציתי להישאר בבית ולהצטרף ללוחמים, אבל אמא לא ממש שאלה אותי... אני עוד זוכר אותה עם דמעות בעיניים. 'בעז"ה עוד נחזור, אמנון', היא אמרה, 'אבל כרגע אנחנו לא מועילים כאן, וזה מסוכן מדי. כבר ארזתי לך את החפצים, אנחנו צריכים לצאת לדרך'.
"הייתי ילד צעיר, ובכל זאת, אני זוכר את זה עד היום. כל כך רציתי להישאר! אבל הבנתי שאי אפשר. אז אמרתי לאמא שאני ממש תכף בא, ויצאתי לחצר. בגדר האבן, בשורה השלישית מלמטה, הייתה לבנה אחת חלולה. לקחתי את הגולה והכנסתי אותה פנימה. 'גולה, את ממש יקרה לי!' לחשתי לה, 'ואני משאיר אותך פה, שתשמרי על הבית שלנו. אל תדאגי גולה, אני אחזור לקחת אותך! אולי בשבוע הבא, אולי בעוד שבועיים... אבל אני אחזור!'"
סבא הפסיק לרגע את הסיפור. ראיתי שהוא מתרגש.
"זה לקח הרבה יותר משבוע-שבועיים", הוא אמר בסוף. "במשך תשע עשרה שנים לא יכולנו לחזור, לא לכותל, ולא לבית ולגולה שלי. ולמרות שגדלתי, חשבתי עליה מדי פעם, ותהיתי אם היא מחכה לי בבית הישן. ואז הגיעה מלחמת ששת הימים, מלחמת הניסים, ואני זכיתי להיות בין הלוחמים שכבשו את ירושלים. כשהקרב נרגע, ניגשתי למפקד שלי וביקשתי רשות ללכת לכמה דקות. לקחתי איתי חבר, וחיפשתי את הבית הישן".
סבא הכניס יד לכיס, והוציא משם גולה כחולה, ישנה אבל עדיין יפה.
"היא חיכתה לך", אמרתי בהתרגשות, וסבא חייך.