תל אביבית בירושלים

יש דברים שהגיור או התשובה יותר קשים להם. כמו למשל שחרור תפיסות ומושגים שהושרשו עמוק בחינוך של ילדותי.

הדיסוננס הפנימי החל יחד עם החזרה בתשובה. זה היה עוד בימים שנשבעתי שבחיים לא אחזור בתשובה. דבקתי בחירוף נפש בטענה שאני רק מתבלת את חיי עם אביסלע יידישקייט. אבל למקום ברוך הוא היו תוכניות אחרות בשבילי. אט אט ובשקט, השם שלח לנו את ההבנה שבתכל'ס אנחנו חיים בתוך המטריקס, תחת תפיסות מוטעות. האמת שאנחנו דבקים בה, זו שמבוססת על מה שלימדו אותנו, היא רק פלח קטנטן מהאמת. ומכאן נסללה הדרך להתחיל לשמוע אמת גדולה יותר.

הקונספט שקרס ראשון היה על הדוסים. גדלתי בידיעה מאוד ברורה איך משפחה דוסית נראית. ומחילה מראש על איך שזה נשמע. אב המשפחה חייב להיות מסריח, שלא החליף את חליפתו מאז ראש השנה. האם מסמורטטת מרוב לידות. והילדים, יש יותר מדי מהם. מימיני חננאל, משמאל יקותיאל, מלפניי שובאל, מאחוריי שמואל ומעליי בת-אל. כולם עומדים שקופי עור ושפופי קומה כמקל סבא, עקב סלידה מספורט וממחסור קשה בוויטמין D. מאפם ניגרת נזלת, עד לסנטר. ואיך אפשר בלי הסנדלים הקטנות מדי, פלוס החור בגרב, זה שהאצבע מבצבצת דרכו ונראית כמו פיסטוק.

הקב"ה, שיודע כליות ולב, שלח אותנו לרב שהכי ישבור לנו את התדמית. הגענו, שזו מילה יפה לנסענו, לביתו בערב שבת, ונשמטה לי הלסת. הבית יפהפה, שולחן השבת מפואר, והילדים נטולי פיסטוק ואף טיפת נזלת לא נראית לעין. כולם היו נחמדים ומכניסי אורחים, והילדות עזרו לאמא להגיש ולהוריד, כמו שבחיים לא יעזרו אצלי. שירי השבת, השיחה הנהדרת והילדים המנומסים קנו את לבי. הנשמה שלי זעקה בקרבי: זה מה שאני רוצה. ובכל זאת, ביטלתי את קריסת הדעה הקדומה שלי וקטלגתי את המפגש כמקרה חריג. התפנית התרחשה כשגיליתי לתדהמתי שיצחק אבינו היה בן 37 בזמן העקידה, ל"ג בעומר הוא יותר של רבי שמעון ורבי עקיבא ופחות של בר כוכבא, כמו שלימדו אותי בליווי שירי גבורה מפא"יניקיים. התחלתי לתהות אילו עוד תפיסות שגויות פמפמו לי.

ירושלים של מטה

בתור אחת שנולדה וגדלה בתל אביב, חונכתי לחוסר סימפטיה, על סף סלידה, לירושלים. מודה, זו דוגמה מדויקת לתפיסה שהיה קשה לי להתנקות ממנה. לא המצאתי את הפוביה התל-אביבית מהעיר שחוברה לה יחדיו, אבל קיבלתי מנה גדושה ממנה בירושה. לתל-אביבים באופן כללי יש איזה עסק לא סגור עם ירושלים. איני יודעת את שורשו, אלא רק את העובדה שהוא פתוח והיד רושמת.

הסלנג הירושלמי תמיד היה עלוב בעינינו. מאבקי הכוח בין חילונים וחרדים, ששרפו שם תחנות אוטובוס, היו מזעזעים בעינינו. כל כך ריחמנו עליה שאין לה חוף ים, עד שבצעד אלטרואיסטי הקדשנו לה את אחד מחופי העיר. ואפילו לצו האופנה היה קשה לעלות לרגל. צחקנו שלוקח לטרנד חמש שנים להגיע מתל אביב לעיר חסרת השיק. בעוד אנחנו התל-אביבים היינו, לעניות דעתנו, הסמל של האור, החופש, החדשנות והקִדמה, ירושלים הייתה האנטיתזה: חשוכה, מסיונרית, פנאטית, קיצונית. כל התארים שכיום אני מתויגת בהם.

יום ירושלים גם הוא ציון דרך בשחרור המעצורים התפיסתיים שלי. ניסיתי להסביר לילדים את חשיבות היום. החוויה הייתה מאוד חזקה, ומאז הפכה למסורת משפחתית שנתית. בכל יום שחרור ירושלים אני יושבת עם ילדיי, פותחת יוטיוב וצופה איתם בסרטוני שחרור העיר, מצטמררת כשמוטה גור מכריז "הר הבית בידינו". אנחנו צופים בכניסת החיילים לרחבת הכותל, בתפילות הנרגשות, מאזינים לקול תקיעות השופר שהאבנים כה כמהו לשמוע. הרב גורן, בידו האחת שופר ובידו השנייה ספר תורה, נכנס אל תוך כיפת הסלע ומברך שחיינו. וברגע, שנים של השקעה וחינוך חילוני למהדרין יורדים לטמיון. כל הדעות המרושעות ביותר שהושרשו בי לא מחזיקות מים, נמסות ומתמוססות. זה לא רגע היסטורי של ניצחון ישראלי. זו שעת רצון, לא של הנפש אלא של הנשמה היהודית ההומייה.

וכשאני מתחברת לקדושה, וארובות עיניי נפרצות יחד עם החומות, הנשמה שלי שוב זועקת, והלב שלי פועם, מתרגש. והנה במחשבותיי, בתפילותיי, אני עולה לירושלים, מחזיקה בידי ילדיי, ניגשת לכותל, מלטפת את האבנים ששמעו את תפילות דוד המלך, שחוו את מלכות שלמה ובניין המקדש. הן מחכות לי בסבלנות, שנים. הן מחכות לתפילות ולדמעות של כולנו, שימתיקו את הדינים ויזרזו את בואו של בן דוד.

בשנה הבאה בירושלים הבנויה.

לביבות בטטה של אורנה ואלה

ספר הבישול הטוב ביותר הוא ספר הבישול של אורנה ואלה, שכבר כתבתי עליו בעבר. אורנה ואלה הוא בית קפה, מוסד תל-אביבי שנקינאי מזה שנים רבות. את תפריט המסעדה כתבו במלואו בספר. המתכונים עברו המוני קליינטים מרוצים, ולכן כל אחד מהם מעולה. אין ספור פעמים אכלתי שם בגלגולי הקודם. ובכל אותן פעמים, מעולם לא פסחתי על לביבות הבטטה המפורסמות שלהן. הלביבות האלה מככבות בכל שולחן שבועות, והילדים מחכים להן שנה שלמה.

החומרים הדרושים:

1.25 ק"ג בטטות (750 גרם אחר קילוף ובישול)

100 גרם קמח

2 כפיות סויה

1 כפית סוכר

1 כפית מלח

חמאה לטיגון

לרוטב:

3/4 כוס עירית קצוצה

250 גרם שמנת חמוצה

1/3 כוס מיונז

מלח ופלפל

אופן ההכנה:

מערבבים את כל החומרים של הרוטב.

קולפים וחותכים את הבטטות, מבשלים או מאדים עד ריכוך. מסננים את הבטטות עד שיפרישו נוזלים.

מוסיפים את הסויה ולשים ביד. מוסיפים את הקמח, הסוכר והמלח ומערבבים לעיסה מאוחדת. חשוב להימנע מערבוב ממושך שיגרום לדביקות.

מחממים במחבת את החמאה ומטגנים את הלביבות משני הצדדים (העיסה דביקה, נוח לזלף אותה מתוך שקית זילוף או עם כפית).

מגישים את הלביבות עם הרוטב.

ayakremerman@gmail.com