ליל שימורים, אשר הוא לא יום ולא לילה. ליל כ"ז באייר תשכ"ז, בירושלים של מטה.
מלחמת ששת הימים. הוא חובש קרבי, ונקרא לפרוץ עם חבריו מחטיבת הצנחנים לירושלים העתיקה דרך גבעת התחמושת. בעיצומו של הקרב פוגע כדור במרפק ידו השמאלית, והעצם מרוסקת. הוא מזדרז לשים לעצמו חוסם עורקים, אך מסרב להתפנות עד שנמצא מי שמוכן לשאת באופן מסודר את כל הציוד הרפואי שהיה עמו. "עוד יזדקקו כאן לציוד הזה", הוא ממלמל.
סוף סוף התפנה לאחור, הובל לבית חולים והוכנס בדחיפות לחדר ניתוח. אך היה זה מאוחר מדי, הניסיונות להציל את ידו כשלו והיא נכרתה. כשהתעורר, השאלה הראשונה שלו הייתה: איך יוכל להמשיך להניח תפילין של יד?
ישראל עם קדושים.
יש שמניחים תפילין על שתי הידיים. כזה הוא בעלי וחלק מבניי. הם כותבים בשמאל אך פועלים בכול בימין, וכך הם נכנסים לספק שאין לו הכרעה הלכתית ברורה. וכדי לצאת ידי כולם הם מניחים בסוף התפילה את התפילין של יד גם על הזרוע הנגדית. כך זוכות שתי הידיים להתעטף ברצועות הקדושות.
מסתכנים ומצילים
ליל שימורים, אשר הוא לא יום ולא לילה. האביב בפתח. משב רוח מרענן. ציפייה והתחדשות באוויר. הלל חגיגי. השולחן ערוך. מעדני החג מצפים... ובני נמצא רחוק בגבול עזה, שומר לאורך כל הלילה, כדי לאפשר לעם שחי בעוטף עזה לספר ביציאת מצרים בחיק המשפחה החמים בביטחון וברוגע.
קול מתכתי מבשר מצוקה. המולה במדרגות בית החולים. חלוקים לבנים מתנופפים, צועדים קדימה, עולים בדילוגים במדרגות, נשימות מהירות. אין לב שנשאר אדיש. כך מתנהלים אנשי ההצלה ורופאי החירום. זוהי נשמת אפו של מקצוע הרפואה, וזה מרכזם של כל סוגי מקצועות ההצלה.
אך לפעמים לא מדובר בסכנה הנראית לעיניים. לאחרונה הגיח לבימת הרפואה הזיהומית שחקן עז מצח - וירוס הזיקה, והוא מעורר אתיקנים ישֵנים מתרדמתם. כבר לפני שנים, בעקבות מיסטר איידס, נפתח דיון אתי בשאלה האלמותית: האם ועד כמה הרופא אמור להסתכן כדי להציל את המטופל? ואז, כהיום, הכריעה ההסתדרות הרפואית שעל הרופא חלה חובה מקצועית לטפל בנשאים ובחולי האיידס. על אחת כמה וכמה, כשמדובר בחייל, שכל מהותו היא נתינה ללא שיעור. סיכון עצמי מתמשך כדי שנלון במבטחים. לא יציאה לפעולת הצלה חד פעמית, וחזרה למיטה החמה. כל זה כדי שנלון לבטח. אך המופלא מכול הוא שהם לא רואים את עצמם כגיבורים או כצדיקים. "ואהבת לרעך כמוך" בענווה. כל כך פשוט.
צעד יווני
יש שצועדים, יש שאצים-רצים, ויש שרוקדים. חוקרים מסלוניקי בנו תוכנית שיקומית לחולים עם אי-ספיקת לב, שכללה ריקודי עם יווניים. במחקר נכללו כחמישים חולי אי ספיקת לב בני שבעים בממוצע, שחולקו אקראית, כמקובל, לשתי קבוצות. מחצית מהם שולבו בתוכנית שיקומית המבוססת על ריקודי עם יווניים, והמחצית השנייה לא רקדה. כל המשתתפים עברו הערכה תפקודית מקיפה. והנה, אכן נמצא שיפור ניכר ביציבות המוטורית של חברי קבוצת הרוקדים, בזריזות הרגליים שלהם ובחוזק השרירים. אולי בקרוב נתבשר על סדנאות "שיבולת בשדה", חוגים של צעד תימני, ואולי גם ארגונים שיעודדו ריקודי הורה?
ויש ריקוד סביב הלול של תינוקך. אַת אחרי לידה. את לא מוצאת את הזמן להתאמן כמו פעם, ואת גם מבקשת לבלות את שעות הערב המוקדמות שלך עם התינוק. יש מוצא - תוכלי לשלב ריקוד של רבע שעה במהלך טקס ההרדמה שלך, כדי לשמור על הכושר תוך כדי מילוי החובות האימהיות. נומי, נומי, בתנועות סיבוביות, אלכסוניות, מצד לצד, איך שמתאים לך כדי להרדים את הרך הנולד, ועל הדרך להרוויח פעילות גופנית נמרצת. כל מה שצריך זה רק קצת יצירתיות.
אך הטוב ביותר הוא צעידה יומית שתעודד את מיסטר אנדורפין ומיס סֶרוטונין. צעידה זוגית. מצוות היום. 10,000 צעדים, אמרנו. מתבשמים מהנוף המרהיב, מהאוויר הצח ומהמרבדים הפורחים מסביב. צועדים מול השדות הירוקים, מול מטעים שבהם ענפים שזורי פירות. סימנים הם לקץ המגולה: "ואתם הרי ישראל ענפיכם שאו ופריכם תתנו לעמי ישראל כי קרבו לבוא".
צעדים ראשונים של העיר מודיעין - ימים שבהם עמדו בשיממונן גבעות חשופות, שדות מרעה לפרות של קיבוץ שעלבים. זיכרון עמום של טיול אופניים ליישוב רעות, כשהעיר מודיעין עוד לא עלתה במחשבה.
צעדים ראשונים של היישוב דולב. אני מצטרפת לאחות היישוב, כרופאה במרפאה בקרוואן קטן ועלוב. אנחנו שועטות דרך בית סירא וחרבתא בכביש הנושק למבוא חורון (והיום חסום על ידי גדר ההפרדה). שתי נשים בהיריון מתקדם, תקופת האינתיפאדה, צמיגים בוערים בדרך ואף אבנים מושלכות לעברנו, אך אנו מצוידות עם המון אהבה בלב. והיום - גוש טלמונים עומד בתפארתו.
צעדים ראשונים של היישוב נריה. כמעט יישוב רפאים. דרך עפר ארוכה ומתפתלת בתוך הנוף הפראי. האדמה החשופה מארחת אתר קרוואנים בינות לטרשים, מרביתם ריקים. על גבעה במרחק כקילומטר עומדות שורות של בתים אדומי גגות, ריקים מאדם, עדיין בבנייה. מי בדיוק יגור שם? והנה, בסייעתא דשמיא מאות משפחות מצאו מנוח בנריה, ורשימת ההמתנה של ועדת הקליטה רק הולכת ומתארכת.
הציפורים עושות עלייה
צעדת החסידות. ערב של שושנים. השמיים מחייכים חיוך של תחילת אביב. והנה אני מסיטה את הווילון ומתבוננת בקבוצת חסידות שתרה לה אחר מקום מנוחה. הן בדרכן צפונה מאפריקה לקיץ היותר ידידותי של אירופה. דוק של עצב דופק על דלתות לבי. בשנים עברו נחתו בלילות להקות של אלפי חסידות בימי ניסן. היום נותרו אולי עשרות.
פעם בדרכן לאירופה ששו באצילותן של פריז, של רומא, ושל בריסל, ואילו היום, בחורף האסלאמי שיורד על אירופה, הן מחשבות מסלול מחדש. מעדיפות כנראה את ירושלים של זהב. וכך, הציפורים הנודדות נשארות לנוח בחיקו של הקיץ הישראלי במקום לכלות את כוחן בטיסה עד אירופה. הן מנסות להקים כאן את ביתן. וככל שפושטת החסידות בארצנו על כל צבעיה וגווניה, כך ועדות הקליטה של הטבע תקבלנה אותן בזרועות פתוחות. חסידות כחול-לבן וירושלים של זהב.
לתגובות: drchana2@gmail.com