ליד שולחן קטן בשוק מחנה יהודה יושבים שלושה דורות: רחל גבירץ, דור תשיעי בארץ ושמיני בירושלים, שומרת על הנכד אלון, דור עשירי בירושלים.
בתווך נמצאת תמר הירדני – מורת דרך, כותבת, סופרת ודור תשיעי בירושלים. "תראה אותו", היא מצביעה על התינוק, "רק נולד – וכבר דור עשירי בירושלים".
סבתא רוזה "אבו-נבוט"
כפי שאפשר לצפות מסופרת ומורת דרך, כשרק שואלים איך החלה השושלת – הסיפורים מתחילים לזרום. "רבי יהודה החסיד הגיע ב‑1700, אבל נפטר די מהר, וזה שיבש לתלמידים שלו את התוכניות. הם שקעו בחובות עצומים ולא הצליחו לשלם אותם. הבנאים המוסלמים שרפו את בית הכנסת, שהפך לחורבה, והודיעו שאינם מאפשרים ליהודים לגור בירושלים. באו היהודים הספרדים ואמרו: אנחנו חיים פה מאז גירוש ספרד לצדכם, רק עכשיו באו האשכנזים ועשו בלגן. זה עבד, והחליטו שספרדים יוכלו לגור בירושלים ואשכנזים לא. אז בעליית החסידים הראשונה, ב‑1777, המשפחה שלי הגיעה לצפת. בדור הבא הם עשו מה שהרבה אשכנזים עשו – התחפשו לספרדים".
התחפושת עבדה?
"הם לבשו גלביה מפוספסת, הצניעו את השטריימל, דיברו יידיש בשקט ונטמעו. אגב, זה הלבוש של הירושלמרים עד היום".
העוגן הכלכלי של השושלת במשך הדורות היה יקב שפעל בעיר העתיקה – יקבי משפחת שור, היום מפוצלים ל'ארזה', 'הכורמים', '1848' ו'ציון'. היקבים נמצאים בבעלות המשפחה עד היום. מבין בעלי היקב, רחל מציינת דווקא את הסבתא רוזה, שנקראה באזור "רוזה אבו-נבוט": "מאחורי הדלפק היה לה נבוט, בשביל כל פעם שמישהו היה משתכר ומדבר אליה לא יפה".
כשנעשה צפוף בעיר העתיקה, המשפחה עברה עם היקבים לשכונת בית ישראל. זה קרה ב‑1929, כשהעניינים בארץ התחילו להתחמם. "סבא שלי, יצחק, החליט להצטרף ללח"י", מספרת תמר. "בישיבות מאה שערים לא נתנו להתגייס למחתרות, אבל בחב"ד אפשרו, אז הוא הצטרף לחב"ד. מאז כל המשפחה נהייתה חב"דניקית".
רחל מבהירה שהמעבר לא היה כל כך חד. "בירושלים לא תמיד יש חסידים או מתנגדים, יש זרם באמצע שנקרא ירושלמרים, צ'למרים. ליטאים שמתפללים נוסח אשכנז אבל לובשים שטריימל בשבת. גם לחסידים אין רב'ה, האדמו"רים באירופה, אז כולם בסדר עם כל הרבנים".
על הימים שבין תש"ח לתשכ"ז תמר יודעת להעביר הדרכות, אבל רחל חוותה אותם באופן אישי כילדה. הם גרו מחוץ לעיר העתיקה, אבל הלב של אביה היה בין החומות. "כל שבת מברכין אבא היה מעיר אותנו בבוקר, והיינו הולכים ממאה שערים להר ציון, לקבר דוד המלך".
"הוא היה עושה להם תצפית על נוף ילדותו", ממשיכה תמר את הסיפור. "הוא ידע שהוא מגדל דור שאולי לא יראה את העיר העתיקה. הרי אף אחד לא ידע להגיד לו 'אל תדאג, ב‑67' יחזרו'. היה לו חשוב להעביר את המורשת".
אחרי געגוע כזה לעיר העתיקה, אפשר לנחש כמה משמעותי היה היום שבו היא שוחררה. "פתאום מודיעים ברדיו שירושלים נכבשה", משחזרת רחל. "אמא שלי יושבת ליד הרדיו ובוכה בדמעות שליש, ואבא שלי אומר 'אני יוצא רגע' ונעלם. עוברת שעה, שעתיים, ארבע שעות, אמא עם שבעה ילדים ומתוכם שני תינוקות, מצד אחד בוכה מהתרגשות ומצד שני לא יודעת את נפשה. אבא נעלם ואיננו! לפנות ערב הוא חוזר, כולו דם. אמא שלי בהיסטריה, ואבא אומר: 'תירגעי, זה לא הדם שלי'. ברגע שהוא שמע ששחררו את העיר העתיקה הוא רץ לכותל. אבל מה, הוא עשה קורס חובשים בלח"י, אז הוא פגש פצוע – חבש אותו ופינה לשער ציון. מצא עוד פצוע – פינה אותו, וכך כמה וכמה פצועים. עד שהוא הגיע לכותל כבר היה אסור לאזרחים להיכנס".
"כשסבא היה בן שבעים הכנתי אלבום", מספרת תמר. "כל שנה הם היו מטיילים בסוכות ובפסח, ומכיוון שהיה יקר לצלם – מכל טיול היו שתי תמונות בדיוק. רק מטיול אחד היו חמש תמונות, ובכולן אותו דבר – רואים רק חומה. סבתא אמרה שזה הטיול של סוכות שאחרי ששת הימים בעיר העתיקה. שאלתי אותה: 'מכל העיר העתיקה – למה לצלם דווקא את החומה, שרואים גם מהצד השני? ולמה בלי הילדים?' פתאום סבא נזכר, ועלו בעיניו דמעות. הוא הצביע על התמונה והראה לי מה הוא צילם באמת: לא את החומה, אלא חיילים יהודים שעומדים עליה".
דור תשיעי זו אחריות
תמר רואה חשיבות בהעברת המורשת, וזה קשור לעיסוק שלה – מורת דרך בירושלים. "כשעשיתי קורס מורי דרך זה אִפשר לי להדריך בכל הארץ, ובהתחלה זה מה שעשיתי. אבל הרגשתי שהלב שלי מושך לכאן, וחשוב לי גם להביא לכאן אנשים. אני מדריכה רק פה, צוחקים עליי שאחרי שער הגיא אין מה לדבר איתי".
החיבור שלך לירושלים שונה משל מורי דרך אחרים?
"אני יכולה להסתובב בעיר ולהגיד: פה סבא שלי גר, את הבניין הזה סבא שלי בנה. אפילו בכיכר ציון, המקום הכי בנאלי בעולם, אני יכולה להגיד שפה סבא וסבתא שלי התחתנו, וחמותי – דור שביעי למשפחת סלומון – פגשה פה את בעלה".
המשימה להביא מטיילים לירושלים מתבטאת גם בספרה של הירדני 'ירושלים שלי'. אחרי שנים ארוכות של כתיבה בעיתון הילדים 'אותיות', בין השאר כתיבת סיפורים על מקומות בארץ, תמר כינסה את מבחר הסיפורים בשני ספרים. הספר השלישי הוקדש כולו לירושלים. "היה לי חשוב שהספר יביא את הילדים לטייל בירושלים, לכן בכל עמוד יש משימה ירושלמית שאפשר לעשות רק אם מגיעים לירושלים. למשל לגלות כמה נדבכים יש בכותל, או איזה דבר מוזר יש בחזית הבית של ד"ר טיכו. זה עובד מדהים: אני רואה ילדים מגיעים עם הספר לירושלים. זו מבחינתי ההצלחה הגדולה, מעבר למידע – חיבור פיזי לירושלים".
לפני החיבור של כל המטיילים והקוראים לירושלים, תמר דואגת לחיבור המשפחתי. ביום שאחרי הריאיון מתוכנן לה יום כיף עם בנה בן ה‑11, שבחר בעצמו שיום הכיף יהיה בעיר העתיקה. "יש לי דודה מיילדת בלניאדו. בכל היריון היא אמרה לי 'תבואי, נסדר לך מקום'. אבל אני חושבת כמה הייתי כועסת אילו הייתי במקום אחד מהילדים שלי, והייתי מגלה שהייתה לי הזדמנות להיוולד דור עשירי בירושלים, ואמא שלי רצתה שיהיה לה נעים יותר. כשאתה דור תשיעי בירושלים, יש לך אחריות על הכתפיים".