אחר הצהריים של יום שלישי, רחובות העיר העתיקה שוקקים חיים.
כמה ילדים מיוזעים, רכובים על אופניים, מנסים לצלוח את העלייה הקשה ברחוב אור החיים. מולם שתי נשים צעירות מובילות בזהירות עגלת תינוק, נזהרות שלא להחליק בירידה. עוד יום שגרתי ברובע היהודי.
אבל דלת ברזל ישנה ומעוטרת באמצע הרחוב פותחת צוהר אל חלום שהפך למציאות. זהו חלומם של קומץ יהודים שיצאו לפני כמאתיים שנים למסעות ארוכים של חודשים - ובלבד שבסופם הם יגיעו ויתגוררו בעיר הקודש.
ביקור של אליהו הנביא
לא פחות מחמש מאות שנות היסטוריה יהודית חבויות בקירות הבית העבים של משפחת ויינגרטן - המשפחה שנחשבת לוותיקה ביותר בירושלים העתיקה. באחד החדרים בקומה התחתונה נולד האר"י הקדוש, רבי יצחק לוריא אשכנזי, בשנת הרצ"ד (1514). בקומה שמעליה נמצא בית הכנסת 'אור החיים הקדוש' שהקים רבי חיים בן עטר בשנת תק"ב (1742).
על פי המסורת ביקר אליהו הנביא פעמיים במקום לכבוד צדיקים אלו. שבעים שנה אחרי כן, עם עליית תלמידי הגר"א בתחילת המאה ה‑19, התחילה שושלת חדשה של יהודים בבית העתיק, כאשר הרב שלמה פ"ח רוזנטל, מראשי קהילת הגאון מווילנה, רוכש את הבניין מהוואקף המוסלמי בשנת התקע"ב (1812) ובכל קומותיו מתגוררת משפחתו וצאצאיהם, עד לגירושם בשנת התש"ח (1948) עם הכיבוש הירדני. במשך 19 שנה מתגוררים פולשים ערבים בבית, אך בהמשך המשפחה עוד תחזור ותכה שורשים מחודשים בבית אבותיה מדורי דורות.
שלוש שנים לפני מלחמת ששת הימים נפטר הרב אברהם מרדכי ויינגרטן בגיל 68, ולא הספיק לראות את איחודה של ירושלים והחזרה לרובע היהודי. כנשיא ועד היישוב היהודי בעיר העתיקה של ירושלים בתקופת המנדט הבריטי, היה הרב ויינגרטן האחרון שנאלץ לחתום על כתב הכניעה של מפקד כוח ההגנה ללגיון הירדני. הוא נלקח יחד עם עוד 340 שבויים יהודים לעבר הירדן, עד שחזר לישראל בחילופי השבויים שהתקיימו כמה שבועות לאחר מכן.
עד יום מותו חי הרב ויינגרטן בהתאם למנהגי האבלות - סימן אישי של צער על אובדן הרובע, אותו ניהל במשך 16 שנים. על מכתביו נהג לחתום: "א. מרדכי ויינגרטן - בגלות רחביה".
"אני דור שביעי לתושבי ירושלים העתיקה. נכדיי שיחיו הם דור תשיעי, והאובדן בעבר של ירושלים העתיקה ליווה אותנו מילדות", מספר נכדו, משה ויינגרטן (64), בעת שאנו יושבים בבית הכנסת 'אור החיים הקדוש' הצמוד לביתו. אמו, הגברת רבקה לבית ויינגרטן, הייתה האזרחית הראשונה שהסתובבה ברחובות ההרוסים של הרובע היהודי לאחר ששת הימים, וביקרה קודם כול בבית ילדותה. רבקה מצאה את בית הוריה ואת בית הכנסת שלמים במרביתם אך מוזנחים, לבד מאגף אחד שנפגע מפצצה בתש"ח. היא נדרה אז נדר לחזור לבית המשפחה ולבית הכנסת ולשקמם. לאחר מלחמת ששת הימים הפקיעה ממשלת ישראל את כל הנכסים ברובע היהודי, ושבועות ספורים לאחר המלחמה החלה רבקה לנהל מאבק במטרה להחזיר לידיה את בית משפחתה.
בסופו של דבר נאלצה לרכוש אותו מחדש. היא שיפצה אותו, הקימה בקומתו הראשונה את מוזיאון חצר היישוב הישן והתגוררה בו עד לפני כשלוש שנים – אז נפטרה, בגיל 90. כיום נמצא הבית בבעלות בנה משה ומשפחתו.
הבית שנגזל פעמיים
"הדיבורים בשבתות ובחגים בשנות ילדותי תמיד נסבו על איך הם נחוגו בירושלים העתיקה", מספר משה וינגרטן. "סבי לא היה רק ראש הקהילה ('המוכתר'), הוא גם היה בעליו של הבית הזה ושל עוד שני בתים אחרים. הוא היה יו"ר בית הכנסת ושליח ציבור בתפילות. בנוסף לכך, הקים בכספו מרפאה לתושבים שפעלה עוד לפני המצור וגם בזמן הלחימה וכן בית תמחוי לחלוקת מזון לנצרכים, כאשר את כל תפקידיו מילא בהתנדבות ומתוך מסירות נפש לקהילה".
למה בעצם הייתם צריכים לרכוש מחדש את ביתכם שלכם?
"שאלה טובה. המדינה הפקיעה את כל ירושלים העתיקה, ונאלצנו לקנות את הבית מחדש. זכויותינו הקנייניות נגזלו אם כן פעמיים, הן על ידי הירדנים ולמרבה הצער גם על ידי מדינת ישראל", הוא אומר. "היינו הראשונים שחזרנו כמשפחה להתגורר ברובע היהודי, והיחידים שחזרו לאותו בית ממש שבו גרו אבותינו ואמותינו מדורי דורות, ובו נולדו שלושה דורות - אמי, סבתי ואב סבתי.
כשנכנסנו בראשונה לביתנו אמי הכריזה: 'אנחנו משפצים מיד את הבית'. בבית הכנסת היו אז שני ארונות קודש, אחד מתקופת מגורי ר' חיים בן עטר עצמו בדירה, שלימים הפכה לדירת המשפחה. שחזרנו את המבנה בדקדקנות, כולל ארון קודש מיוחד בסגנון עתיק, עמוד חזן מעוטר ובימה עם מעמדים לרימונים לספר תורה, הכול בעץ אלון חרוט. השקענו פה הון עתק. כיום בית הכנסת פועל בכל השנה, החל מדי בוקר לתורה ולתפילה, עם כולל בעלי בתים ואברכים. הוא היה הראשון שהוחזר לייעודו לאחר השחרור בתשכ"ז", אומר ויינגרטן בחיוך.
ויינגרטן קובל על כך שממשלת ישראל ועיריית ירושלים אינן עושות מספיק לפיתוח ואחזקת הרובע היהודי. "אנחנו חיים בירושלים שבין החומות, ואני יכול להעיד - ולא ממקום של התנשאות, שכל תושביה עושים זאת במסירות יומיומית של ממש. הרשויות לא השקיעו עד היום מספיק כדי לסייע לתושבי השכונה ולמבקריה כאחד. קיימים כאן לא מעט קשיים, כמו עניין התעבורה והחנייה שלא מספיקה כלל. החלום שלי הוא שירושלים העתיקה תשגשג יותר ממה שהיא היום", הוא מוסיף, "שאנשים בארץ ובעולם יכירו בחשיבותה ויגיעו אליה בקלות. בעבר היו מגיעות כיתות בית ספר לסיורים כחלק מתוכנית הלימודים. בשל המצב הביטחוני היום, חוששים להגיע גם תלמידי בתי ספר משכונות אחרות בירושלים. זה כואב לי".
כתושב בעל שורשים עמוקים בעיר, מהו בשבילך יום ירושלים?
"יום של גאולה ושמחה", אומר ויינגרטן, והעיניים שלו אומרות הכול. "יום שבו אנחנו צריכים לברך 'שהחיינו וקיימנו' שזכינו לחיות בדור הזה, בירושלים הבנויה שחזרה לידינו והיא בירתנו ומקום מגורינו וחיינו בתנאים הקיימים ולא תחת שלטון זר. מבחינה מסוימת חזון הנביאים מתגשם אט אט ומתכנסים לארצנו יהודים מכל קצות תבל. עם זאת, לא פתרנו את כל הבעיות ויש עוד הרבה מה לעשות".