ברי ושמא - ביקורת דיסק

ליקוטים

ברי סחרוף

האזנה לאלבומו החדש של ברי סחרוף, 'ליקוטים', מעוררת אצלי תחושות דומות לאלה שעורר אצלי האלבום '11א', ששחרר ב‑2005 עם רע מוכיח.

כשקיבלתי אותו לביקורת במגזין 'רייטינג', לא ממש ידעתי איך להתייחס ליצור הזה. מצד אחד, ברי סחרוף הוא אמן בהחלט מעניין, ייחודי ומאתגר. מצד שני, היה מדובר באלבום שאחרים הגדירו כביזארי. בעיניי הוא היה בהחלט ניסיוני, שום רצועה לא תפסה לי את האוזן, וההחלטה לא להוציא מהאלבום ההוא סינגלים מקדימים לרדיו לא בדיוק חיזקה את התחושה המבולבלת.

עברו מאז 11 שנים, וסחרוף מוציא את 'ליקוטים' - אלבום נוסף שחורג מהמסלול המוזיקלי של מה שאנחנו נוהגים לכנות "שירים רגילים". אמנם יש כאן שירי רדיו סטנדרטיים כמו "שיר בנאלי" (ביצוע סחרופי-טיפוסי-אך-עדיין-מעניין למילותיו של אברהם חלפי), אבל שאר הרצועות שמרכיבות את האלבום (שמונה בלבד) הרבה פחות סטנדרטיות. יש כאן לא מעט קטעים אינסטרומנטליים, יש שירי משוררים (לטקסטים של אלתרמן, ר' דוד בוזגלו, חלפי ועוד), ובעיקר יש תחושה של נון-אלבום. אין כאן קו אחיד, אין אמירה כוללת, אבל זה למעשה בסדר, כי כך בדיוק נקרא האלבום - ליקוטים. הקטעים כאן הוקלטו בשלוש השנים האחרונות, בין חזרות להופעות (ולסתם חיים), ולא כחלק אינטגרלי ממהלך כולל של אלבום שלם. לא מובן מאליו.

אז אפשר להצטער קצת שסחרוף לא פרגן לנו באלבום סטנדרטי (לפי הפרמטרים שלו), מהסוג של 'נגיעות' האהוב או 'סימנים של חולשה'. אבל מצד שני, יש משהו יפה בזרימה של אמן במעמדו שמסוגל להקליט קטעים שונים בהזדמנויות שונות, ואחר כך להעלות אותם על דיסק רשמי. בלי יותר מדי יומרות, בלי לכוון למקום מסחרי, בלי הצהרות גדולות. מין פרויקט ביניים, שהאוהדים השרופים יאהבו אותו מאוד, אבל מי שפחות מחובר לסחרוף ביומיום - כנראה שקצת פחות. ועדיין, זה אלבום בהחלט מעניין, מורכב כצפוי, שטוב שראה אור.