ביום השלישי למלחמה הם נלחמו בשייח ג'ראח וכבשו את מוזיאון רוקפלר. היה לצנחנים מאבק עקוב מדם מפני שנלחמו ברוביהם בלבד.
מוטה גור סיפר בטלפון לרב הצבאי הראשי, הרב שלמה גורן, ש"כעת ישנה הוראת ממשלה לא לכבוש את העיר העתיקה, אלא להקיפה, כי הממשלה פוחדת מהעולם הנוצרי. יש ביכולתנו לעשות זאת, אבל זאת ההוראה".
הרב גורן קרא: "ניתנת בידך אפשרות היסטורית לכבוש את ירושלים ואת הר הבית ואינך עושה כלום?! בוא איתי יחד, תיכנס לעיר העתיקה. אם יעצרו אותך, אלך איתך לבית הסוהר..."
מוטה גור אמר: "אני חייל, ועליי להישמע לפקודות".
הרב גורן נסע ליעקב הרצוג, היועץ המדיני של ראש הממשלה לוי אשכול, ואמר לו: "זו טעות פטאלית שלא לכבוש את העיר העתיקה. תאמר לאשכול שיזכה בתהילה היסטורית עולמית אם יורה לכבוש את העיר העתיקה".
כשחזר הרב גורן בשלוש בלילה, ראה שבחצר מוזיאון רוקפלר היו טנקים של צה"ל שירו לעבר אוגוסטה ויקטוריה, והירדנים השיבו אש. הרב התרחק מעט, ואז נפל פגז והרג עשרה מחיילינו בתוך חצר המוזיאון.
בשבע בבוקר החליטה הממשלה להורות למוטה גור לכבוש את העיר העתיקה.
הרב גורן ידע שהם מתקדמים לכיוון שער האריות ונסע לשם. כאשר הגיע, החל לרוץ לעבר שער האריות. לפתע שמע את המג"ד צועק לעברו: "הרב גורן, עוד יהרגו אותך. תיצמד לקיר!" לאחר מכן הורה למ"פ: "תיגש לרב גורן ותצמיד אותו בכוח לקיר".
הרב אמר להם: "אני פה בעל הדרגה הגבוהה ביותר. אל תצמידו אותי לשום מקום".
בארבע לפנות בוקר רץ הרב גורן אל חותנו, הרב הנזיר, דפק בדלתו ואמר: "אני צריך את השופר שלכם. אנחנו הולכים לשחרר את הכותל המערבי".
הרב הנזיר החל לבכות מהתרגשות, עלה על השולחן, פתח ארון גבוה ונתן לו את השופר. הרב גורן לקחו ורץ שוב למוזיאון רוקפלר ומשם החל לעלות.
ברגע שהתקרבו לשער האריות, הרב גורן החל לתקוע בשופר פעמים רבות. בדרך להר הבית נשא תפילה וצעק לחיילים: "בשם ה' תשחררו את ירושלים! תעלו ותצליחו!"
כאשר הגיע להר הבית, מצא את מוטה גור מוקף בחייליו. הוא הכין מנשר וקראו: "ביום כ"ח באייר תשכ"ז... מדבר אנוכי אליכם מרחבת הכותל המערבי שריד בית מקדשנו... שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה, לשנה הזאת בירושלים הבנויה". אחרי כן אמר לחיילים שישירו 'התקווה', אך הם סירבו ופרצו בשירת 'ירושלים של זהב', שיר חדש שהרב גורן לא הכיר.
הוא החליט לרדת לכותל המערבי עם שני צנחנים שהכירו את הדרך ונסעו עמו. הם הגיעו לשער שממנו יורדים במדרגות עד לכותל, אך הוא היה נעול בשרשרת ברזל ובמנעול. הארבעה החלו לדחוף עד שהשער נפרץ.
כאשר ירד אל רחבת הכותל ראה הבזק של אור מסנוור. מתחת למנהרה הגיע לפתע ערבי אחד והגיש לו כיסא לשבת. הרב גורן אמר מזמור ע"ג בתהילים המסתיים במילים "ואני קרבת אלוקים לי טוב".
היה שם שלט מחרסינה בערבית ובאנגלית - "אל-בורק", שם סוסו של מוחמד. הרב לקח את ה'עוזי' של הנהג, ועם הקת ריסק את השלט. אחרי כן ירדו צנחנים נוספים לכותל דרך שער הברזל השבור.
לאחר שהתאסף מניין, הרב התפלל לזכר הנספים וקרא "אל מלא רחמים". כאשר אמר קדיש לזכר החיילים שנפלו, כולם החלו לבכות. צנחן דתי נתן לו תפילין של ראש והם התפללו שם.
ואז ביקש הרב גורן מנהגו שיביא את חותנו הנזיר. חייל מישיבת 'מרכז הרב' ביקש להביא גם את הרב צבי יהודה קוק.
הירדנים המשיכו לירות מן החומה על הדרך, וחיילינו הוכרחו להיכנס לכותל דרך הר הבית, כי שער האשפות לא נכבש עדיין. בינתיים חזר הרב גורן להר הבית ושאל את מוטה גור אם כבר נכנס למסגד עומר. גור אמר לו שחבלנים צריכים לפתוח את המקום, מחשש פן מלכדו אותו. הרב גורן אמר שברצונו להיכנס עם ספר התורה והשופר. "זו הזדמנות של פעם בחיים, מכיוון שסתם כך אסור להיכנס לשם. זה מקום המקדש ואנחנו טמאי מת, אבל לצורך מלחמתי מותר".
חבלנים בדקו מסביב, פרצו את השער ונכנסו לתוך מסגד עומר. הרב גורן נפעם מחזון של חלום. הנה הוא לפתע במקום הקדוש ביותר! הוא תקע בשופר ואמר מזמורי תהילים עם ספר התורה.
מיד לאחר מכן חזר לכותל. בינתיים התאספו שם הצנחנים. הרב הנזיר, שהגיע עם הרב צבי יהודה, הצמיד את עצמו לכותל מבלי לזוז, ונראה כאבן מאבניה.
התחילו לומר תהילים ושרו "לשנה הזאת בירושלים הבנויה".
כל החטיבה הגיעה לכותל. כשהגיע זמן מנחה, הרב גורן עבר לפני התיבה והתפלל מנחה ראשונה ליד הכותל לאחר השחרור. הוא החל את התפילה "נחם ה' אלוקינו את אבלי ציון", וסיים "ברוך אתה ה' מנחם ציון ובונה ירושלים".
אחרי חזרת הש"ץ קרא לכולם בצעקות גדולות ונרגשות להגיד הלל בברכה. אלפים הצטרפו אליו. לאחר שהרב גורן חילק לחיילים עוגות להשביע את נפשם, שרו את 'התקווה' שהסתיימה בקול מרקיע שחקים: "ארץ ציון, ירושלים".
על פי הספר 'בעוז ובתעצומות' על חיי הרב גורן זצ"ל
ליצירת קשר לסיפור בעל מסר יהודי שחוויתם: odedm@neto.net.il