אפשר היה לראות השבוע את "תסמונת חרבונה", כאשר המשטרה הכריזה על המלצתה להעמיד לדין את שרה נתניהו.
זוהי אותה תופעה עתיקה של איש חצר המלך שמזהה לאן הרוח הפוליטית נושבת, מתמקם בצד הנכון וממליץ לתלות על העץ את הצד החלש. אילו נתניהו היה חזק על הסוס, ייתכן שהמלצה כזאת הייתה נגנזת. אבל כאשר המומנטום השלילי נגדו כבר קיים – וכפי שניסח זאת השר המתפטר אבי גבאי "נוצר עוד סדק בממשלה" – כולם מבקשים לקפוץ על העגלה ולהיות זכורים לטוב.
אמנם לא נגיע כל כך מהר לכתב אישום, היות שהפרקליטות תרצה לוודא שהסיכויים לסיים את המשפט בהרשעה הם יותר מסבירים. אולם אם יתגבש לבסוף כתב אישום, קשה יהיה מבחינה ציבורית להפריד את גורלו של נתניהו מזה של אשתו. כבר עכשיו מופיעים מאמרים המזכירים את התפטרותו המכובדת של יצחק רבין מראשות הממשלה, כאשר נחשף חשבון הבנק הדולרי (הבלתי חוקי בשעתו) שהחזיקה אשתו לאה בבנק בניו-יורק, ערב מהפך 1977. אם שרה תעמוד לדין, כל יריביו של נתניהו ישאלו איך הוא מפיל את התיק על אשתו ולא מתחלק איתה באשמה? ואיך הוא מסוגל לנהל את המדינה בעוד אשתו נאבקת על חפותה בבית המשפט?
אין זה סוד שפרט למשטמה שרוחש לו השמאל, נתניהו אינו נהנה מרזרבות גדולות של תמיכה ואמון גם במחנה שלו פנימה. התבטאותו של נפתלי בנט השבוע, שאינו סומך על איש לגבי הרפורמה בקבינט הביטחוני, כוונה לאוזני נתניהו. שבועת האמונים שנשאו השבוע נתניהו וליברמן לפתרון שתי המדינות, לא שיפרה את בעיית אמינותו של נתניהו אצל אנשי הימין שאמורים לשמש כבעלי בריתו.
לכן פרשת המעונות של ראש הממשלה מסוכנת לנתניהו. לפני ההתפתחות בפרשה הזו, מינוי ליברמן כשלעצמו לא היה צריך לפגוע בו. כאשר השמאל ואידיוטים שימושיים במחנה הלאומי תוקפים את הפאשיזם שצמח כביכול תחת נתניהו, ואת השתלטות הקיצונים האנונימיים על תנועתו, ראש הממשלה יכול להישאר רגוע. כאשר מזכירים שליברמן בימי לימודיו עבד כגברתן בפאב וטוענים שזאב אלקין הוא רספוטין - עולי חבר העמים מפרשים את הדבר כגזענות כלפיהם מצד האליטות. וכפי שהוכח בבחירות האחרונות, הצביעות וההתנשאות של השמאל מהוות גורם מרכזי בביסוס התמיכה בנתניהו. גם כאשר במחלקת המדינה בארצות הברית מביעים דאגה ממינויו של ליברמן, ומאידך שותקים לגבי ההתפתחויות האחרונות באיראן שמזימות את טענתם בעד חיזוק חוגים פרגמטיים באיראן, נתניהו רק מתחזק. אולם אם יוכח ששרה נתניהו ניצלה כספי ציבור לצרכים פרטיים, לא תהיה התגייסות להגנת נתניהו, אלא אם ייראה שסתם נטפלו אליה בזוטות או על לא עוול בכפה.
תגידו מה שתרצו על נתניהו, הוא ייצמד לשלטון, ולא ימהר להגיד כמו מנחם בגין "איני יכול עוד". הוא גם ממשיך למנוע צמיחת יורש טבעי, וזו הסיבה האמיתית לכך שמשרד החוץ יישאר מיותם משר. נתניהו עושה פוזה כאילו הוא ממתין לשותפים נוספים בקואליציה שייתנו כתף למען השלום והביטחון, אבל אף אחד לא לוקח את הדברים ברצינות. להוציא מקרה של משבר חריף כגון מלחמה, אין כעת מועמדים לכניסה לקואליציה, לפחות עד לסיום ההתמודדות על הנהגת המחנה הציוני, שבה הסיכויים נוטים נגד יצחק הרצוג. אז למה לא לתת את תיק החוץ לחבר ליכוד?
הפרשנים ממהרים להסביר שהתיק הובטח פעמיים, לישראל כץ ולגלעד ארדן, וכל החלטה תקומם את המאוכזב נגד נתניהו. הבעיה היא שבינתיים מצב ה"שב אל תעשה" מצליח להרגיז את השניים גם יחד, כל עוד אינם זוכים לקידום. אבל יש עוד הסבר: נתניהו אינו רוצה למנות שר חוץ, היות שמי שייבחר לתפקיד ייחשב אוטומטית ליורש פוטנציאלי שלו.
יותר מדי יהודים
לאחרונה מסתובב פרופסור אלון טל מאוניברסיטת באר שבע, מייסד עמותת 'אדם טבע ודין', במסע שיווק לספרו 'והארץ מלאה: התמודדות עם פיצוץ אוכלוסין בישראל' שעומד לצאת לאור בעברית ובאנגלית. בספרו זה מזהיר פרופ' טל מפני התפוצצות אוכלוסין בישראל, ותוקף את הטאבו הישראלי שמעניק עידוד לילודה בצורה עיוורת והרסנית. לדעתו, הילודה הבלתי מבוקרת מובילה את מדינת ישראל לצפיפות נוראית ולאסון אקולוגי.
למרות שטל גם מזכיר פה ושם את האוכלוסייה הבדואית, הדרישה לצמצום הילודה מופנית בעיקר אל העם היהודי. אין צורך לשיטתו בקיום "פרו ורבו" היות שכבר מילאנו את הארץ, וגם החזרנו לעצמנו את החוב הדמוגרפי שנפתח בשואה. לטל יש ארגז כלים לצמצום הילודה, החל כמובן בביטול קצבאות הילדים וכלה בהפלות לכל המעוניינת. טל תולה תקוות בעידוד הנשים לצאת לשוק העבודה: אישה עובדת ומשכילה תביא לעולם פחות ילדים לעומת אישה מדוכאת. מעניין אם טל, אשר מעיד על עצמו כמי שרוחש כבוד לערכים החרדיים, הביא בחשבון את שיעור התעסוקה הגבוה בקרב הנשים החרדיות, שמרבות ללדת יחד עם היותן המפרנסות העיקריות של משפחותיהן.
קיימת גם טיפה של נחמה בנבואת הזעם של פרופסור טל. הקרב הדמוגרפי, שכולם סברו שייגמר בנוק-אאוט לטובת הערבים, כבר התאזן, והדחליל של רוב ערבי בישראל מוצג הרבה פחות. לצורך הטיעון שלו טל אפילו מוכן להודות שבקרב הזה ניצחנו, ולכן אין עוד מקום לגייס את המאבק הדמוגרפי כדי להצדיק את המשך הילודה היהודית הבלתי מבוקרת.
ככל פולמוסן מנוסה, טל רק מבקש מאיתנו לפתוח בשיח רציונלי – בקשה צנועה המגלמת בתוכה את ההאשמה שמתנגדיו אינם רציונליים. אבל הבה נסכים לשיטתו שהעם היהודי אינו רציונלי. הוא הביא ילדים לעולם בגטאות ובתחום המושב בתנאי צפיפות ועוני הרבה יותר מחפירים. ההחלטה הזאת נבעה מדאגה להמשכיותו של עם ישראל. הורים בעלי תודעה יהודית מפותחת אינם מסתפקים בשישה מיליון, היות שמספר זה כולל רק את הנספים ולא את הצאצאים שהיו מביאים לעולם לו שרדו את השואה. הילודה נועדה גם לפצות את העם היהודי על המיליונים שעוזבים אותנו בעקבות ההתבוללות בגולה.
אסור לזלזל בטל ובמי שמאמצים את התזות שלו: הספר מהווה יריית פתיחה במאבק שכדאי להיערך אליו כבר מעכשיו.