1
הזיגזוגים של אביגדור ליברמן, שר הביטחון החדש, כבר לא מפתיעים אף אחד.
כשליברמן מוצא לנכון להבליט את הצד הלאומי שלו, אז מבחינתו איסמעיל הנייה יחוסל אם לא יחזיר את גופות חיילינו תוך 48 שעות, לחייל אלאור אזריה שירה במחבל בחברון נערך משפט שדה, והאזרחות הישראלית של ערביי ישראל צריכה לעמוד למבחן הנאמנות.
כאשר האינטרס שלו אומר אחרת, אז חוזר וצץ ליברמן הפרגמטי, זה שבעצם תומך במדינה פלשתינית כולל אום אל-פאחם, מוכן לוותר על ביתו בנוקדים למען השלום, ובלית ברירה יוותר על שלמות הארץ למען שלמות העם.
רוב משפטי המתינות שליוו השבוע את כניסתו של ליברמן לתפקידו נמצאים ברפרטואר ההתבטאויות שלו כבר שנים רבות. כשהיה באופוזיציה וחתר לחזק את האלקטורט שלו, ליברמן הכניס להקפאה את תמיכתו המוצהרת במדינה פלשתינית כדי שיוכל בהצהרותיו לעקוף ולתקוף מימין.
עכשיו הוא צריך לעבוד עם ראשי המערכת הצבאית שלא הסתירו את צערם על הדחתו של יעלון, אחד משלהם, ואת חששם מפני העב"ם ההוא, ליברמן, שהפך לממונה עליהם. כדי לשפר את הרגשתם ולהפיג את חששותיהם, שר הביטחון הטרי מנגן באוזניהם מנגינות ערבות של מתינות ושל ענווה ("באתי ללמוד").
לכן אין סיבה להיבהל מהופעתו המחודשת של ליברמן המתון. ההתבטאויות הללו הן מס שפתיים ולא בהכרח הצהרת כוונות מעשית. מצד שני, אין ספק שכל הצהרה של ראש הממשלה או של שר הביטחון שתומכת עקרונית במדינה פלשתינית גורמת נזק תודעתי ומדיני לטווח ארוך, גם אם אין לה השלכות מעשיות בטווח המיידי. מהבחינה הזאת, אין ספק שליברמן נכנס לתפקידו ברגל שמאל.
2
מי שמיהר לייחס משמעות רבה לזיגזוג של ליברמן שמאלה הוא חבר הכנסת בני בגין. בגין, שעוד לפני ההצהרות האחרונות של שר הביטחון תקף פומבית את המהלך של החלפת יעלון בליברמן וכינה אותו "הזוי", השתמש בדברי התמיכה של ליברמן במדינה פלשתינית כדי לתקוף את מי שהוא מכנה "הימין הטיפש".
הימין הטיפש תומך בהחלפת "אדם שהיה מחויב לחלוטין להתנגדות להקמת מדינת אש"ף ביהודה ושומרון", אמר בגין כשהוא מתכוון ליעלון.
למעשה, במישור ההצהרתי יעלון לא זכור כמי שהרבה להתבטא נגד רעיון המדינה הפלשתינית. בטח שלא בתקופה האחרונה. בתחילת דרכו הפוליטית, בימים שבהם השתתף בשמחה בוועידת 'מנהיגות יהודית' ולא היה לו דבר נגד הימין הקיצוני שהשתלט על הליכוד, יעלון לא רק התנגד למדינה פלשתינית.
הוא גם עלה לחומש והצהיר שיש לחדש את ההתיישבות היהודית במקום. הגרעין הימני בליכוד, שתמך בכל כוחו בכניסת יעלון למשרד הביטחון במקום אהוד ברק, המתין לשווא לכך שהוא ישתמש בסמכותו כדי לממש את ההצהרה הזאת. למרבה הצער, מאז כניסתו לתפקיד שר הביטחון הספיק יעלון לחזור בחזרה לא מעט מהדרך הארוכה-קצרה שעשה מן השמאל אל הימין.
כשר הביטחון יעלון עשה מעט מאוד, כמעט כלום, כדי לעצור את ההשתלטות הזוחלת של הרשות הפלשתינית על שטחי C, שהשליטה הישראלית בהם היא הערובה למניעת הקמתה של מדינה פלשתינית. הרחבת ההתיישבות היהודית היא אמצעי נוסף ועיקרי למניעת הקמת מדינה פלשתינית.
גם כאן יעלון עשה רק קמצוץ מהאפשרי ומהמצופה ממנו כדי לאפשר תנופת בנייה ולפתור בעיות משפטיות המאיימות על המשך קיומם של מבנים, שכונות ואף יישובים שלמים שנבנו באישור ובתמיכה ממשלתית וטרם הוסדרו כחוק. אפשר לזקוף לזכותו ולזכות אנשיו כמה אישורים שניתנו פה ושם, אבל אין בכך כדי לכפר על חרפת המשך והעמקת הקפאת התכנון והבנייה.
3
כאשר בני בגין מדבר על "הימין הטיפש" ששמח על החלפת יעלון בליברמן, נדמה לי שהוא מדבר על חברו בוגי אבל מתכוון בעיקר לעצמו. הוא מבטא את אכזבתו ועלבונו מכך שהאגף הימני בליכוד, "הימין הטיפש" כהגדרתו, דחק אותו בפריימריז האחרונים אל מקום לא ריאלי ברשימה, ואילץ אותו לשרוד במערכת הפוליטית רק בחסדי השריון שקיבל מנתניהו. כמו יעלון, גם בגין מתקשה להבין את הסתירה בין התשואות שהוא זוכה להן בתקשורת לבין הכתף הקרה שקיבל ממי שבחרו בו וזכו למפח נפש.
בגין אכזב את בוחרי הימין כאשר התעקש לקדם מתווה שמחלק ביד נדיבה שטחים עצומים מאדמת הנגב לפולשים הבדואים, ומצד שני עמד כחומה בצורה נגד כל ניסיון להסדיר בחוק את היישוב מגרון ועוד מאחזים יהודיים שנבנו ביו"ש על ידי ממשלות ישראל.
לא אנשי הימין הם הטיפשים, אלא בוגי יעלון כמו בני בגין לפניו הם שהפכו לחסידים שוטים של בג"ץ ושל הפקידות המשפטית. הם פועלים כאידיוטים שימושיים של השמאל ומעדיפים למסור את ניהול המדינה לאצולה שיפוטית עם נטייה ברורה שמאלה, על חשבון ההכרעה הדמוקרטית הימנית של העם באמצעות נבחריו.
אנשי הימין לא הפכו לטיפשים, הם פשוט הפסיקו להיות פראיירים ולא נתנו את קולם למי שאכזב אותם.
בניגוד למשתמע מדברי בגין, הימין לא חיפש את ראשו של יעלון, אלא תמך בצירוף ליברמן ומפלגתו לקואליציה במקום בוז'י הרצוג ומפלגת השמאל שלו. אבל אם בדרך אגב יעבור גם מסר שיש מחיר פוליטי למהלך המוכר עד זרא של היבחרות בתמיכת הימין ואחר כך שבירה שמאלה, אז גם על כך בהחלט אין להצטער או להתנצל.
אגב, למרבה הצער הראשון להנחיל לימין מפח נפש שכזה היה מנחם בגין, אביו הנערץ של בני בגין, שמסר את סיני למצרים עד למטר האחרון והעניק בתוכנית האוטונומיה שלו דחיפה חזקה קדימה לרעיון המדינה הפלשתינית. כמעט ארבעים שנה אחרי המהפך של 1977, הבוחר הימני למד להעניש.
4
לשאלה מי עדיף לימין במשרד הביטחון, יעלון או ליברמן, אין תשובה ברורה. יעלון כשר הביטחון משול למניה סולידית בעלת תשואה נמוכה. ליברמן משול למניה לא צפויה שיכולה לנסוק, עלולה לצנוח, ועשויה גם לשמור על ערך קבוע.
התפקוד של יעלון בתחום הביטחוני היה רחוק מלהיות מזהיר, כפי שראינו במבצע 'צוק איתן' ובתגובה הרפה לאינתיפאדת הסכינים. על מדיניותו המאכזבת בתחום ההתיישבות כבר כתבנו. גם התגייסותו הנלהבת למאבק בימין הקיצוני והטפותיו המוסרניות בנושא טוהר הנשק עברו את גבול האיזון והטעם הטוב.
האם ליברמן יהיה טוב ממנו? אפשר לקוות, אבל רק המציאות העתידית תוכיח. בכל מקרה, השאלה שעמדה על הפרק לא הייתה מי עדיף במשרד הביטחון, יעלון או ליברמן. השאלה הייתה מי יצטרף לקואליציה, ליברמן ומפלגתו או הרצוג ומפלגתו. ובשאלה הזאת לימין הלא-טיפש-בכלל הייתה דעה מאוד ברורה: ליברמן ולא הרצוג.
החלפתו של יעלון בליברמן לא הייתה מטרה בפני עצמה, אלא מחיר ששולם במסגרת מהלך פוליטי שנועד לשמור על קיומה של קואליציית ימין ולמנוע את הקמתה של קואליציה עם השמאל. בכל אופן, אם לשפוט על פי התנהגותו של יעלון והתבטאויותיו לפני התפטרותו ואחריה, זה בהחלט לא היה מחיר כבד מדי.
לתגובות: eshilo777@gmail.com