הדיווח על החזרת הטנק הישראלי המוצב במוזיאון השריון במוסקבה שברוסיה, עורר שוב את הדיון הסוער סביב גורלם של שלושת הנעדרים מקרב סולטן יעקוב.

בהודעה שפרסמה לשכת ראש הממשלה בתחילת השבוע נאמר כי נשיא רוסיה פוטין נעתר לבקשת נתניהו להשיב לארץ את הטנק שבו לחמו הנעדרים זכריה באומל, יהודה כץ וצבי פלדמן.

"לטנק יש רק ערך סנטימנטלי"

בקרב, שהיה מהקשים והכושלים שידע צה"ל במלחמת לבנון הראשונה, לחמו פלדמן ובאומל בטנק אחד, ובטנק אחר לחם כץ. לא ברור עדיין אם הטנק המושב הוא אחד משני הטנקים, ולא כולם רואים בכך מהלך בעל ערך. פרחיה היימן, אחותו של החייל הנעדר יהודה כץ, ממתינה לבדיקות בנושא, אך ההנחה היא שזה הטנק שבו לחם אחיה.

מידע שקיבלה משפחתה על הטנק שהיה מוצב בעבר במוזיאון בעיירה הצבאית קובינקה שברוסיה, הביא אותם ליידע את צה"ל בנושא ולפעול בעניין, ורק כעת הרמטכ"ל איזנקוט הביא להחזרת הטנק לישראל. היא ובני משפחתה אינם מצפים לחדשות מרעישות בעקבות המהלך: "אני מחפשת את אחי, לא את הטנק שלו. כמובן, אם זה יהיה הטנק הזה - זה מאוד מרגש, אבל לא ישפוך הרבה אור על התעלומה".

רמי איגרא, לשעבר ראש חטיבת שבויים ונעדרים במוסד, ומי שהיה אמון במשך שנים על איתור נעדרי הקרב, אינו רואה ערך מודיעיני בהחזרת הטנק ואיננו בטוח כי מדובר בטנק של הנעדרים: "גם אם זה הטנק שלהם או לא שלהם - זה לא משנה דבר. אחרי כל כך הרבה שנים, גם אם יהיו סימני דנ"א, מה הם יוכיחו, שהם היו בטנק?! מודיעין אין בתוך הטנק הזה. הרי הטנק הזה עמד בתצוגה, וביקרו בו, אני מניח, במשך השנים שעברו עשרות אלפי בני אדם. מבחינת הערך המודיעיני שלו הוא חסר ערך. מבחינת הערך הסנטימנטלי זה סיפור אחר".

כאמור, העניין עורר שוב את המחלוקת העמוקה בדבר גורל הבנים. פרחיה רואה במהלך הזדמנות: "אם העניין של הטנק יצליח לעשות איזשהו שדרוג לעניינם של נעדרי סולטן יעקוב - אז זכינו בגדול. בלי לדעת מה יהיו התוצאות, אבל אסור לנו להרפות. זה לא המסר שעליו גדלנו ועליו אנחנו רוצים לגדל את ילדינו. אנחנו אחד בשביל כולם וכולם בשביל אחד, וזה צריך לקבל ביטוי גם בפועל". לטענתה, לא ייתכן שחיילי צה"ל נעלמו כך סתם: "דבר אחד ברור לי בוודאות - מישהו יודע מה עלה בגורלם. הם לא נעלמו וזהו. אם הם חלילה חללים - אז יש גופות באיזשהו מקום, ואם מישהו מהם חי - אז הוא שבוי בידי מישהו, שזו אופציה שהיא בהחלט אפשרית עדיין, ומאוד מתאים לסורים להתנהל ככה. הדרישה שלנו היא קודם כול כלפי עצמנו, אחר כך כלפי הסורים".

בעוד פחות מחודש יחול יום השנה לקרב הקשה, ופרחיה מבקשת לא להרפות: "נעדרי סולטן יעקוב היו כל הזמן בתחתית סדר העדיפויות, היו לזה כל מיני טעמים. נגד זה אני נלחמת, אני לא מרפה ואני גם לא ארפה. כי לטעמי זה לא יהודי, לא ישראלי, לא אנושי, לשלוח חיילים לקרב ולתת להם להתפוגג באוויר. אני בטוחה שאסור להרפות, ובזה לא הייתה לנו מספיק תמיכה לא מהממשלה, לא מצה"ל וגם לא מהציבור. כל הזמן היו שבויים אחרים: רון ארד, גלעד שליט ואחרים, ונעדרי סולטן יעקוב נותרו בתהום הנשייה. כל פעולה, כל דיבור, כל מעשה, כל תפילה - אנחנו אף פעם לא יודעים איפה זה יכה בברזל החם".

נעדרי סולטן יעקב: צבי פלדמן, יהודה כץ, זכריה באומל
נעדרי סולטן יעקב: צבי פלדמן, יהודה כץ, זכריה באומל ללא קרדיט צילום

"אין מה להתגאות בטנק שנפל לידי האויב"

בשנת 2004 הקים הרב הצבאי הראשי דאז, הרב ישראל וייס, בית דין מיוחד שקבע כי שלושת הנעדרים הם חללים. המשפחות נאבקו בהכרזה, ובג"ץ ביטל את הקביעה. איגרא סבור כי הטעות הייתה שלא הכריזו על החיילים כחללים מיד לאחר הקרב: "כל הפרשה הזאת של סולטן יעקוב - המודיעין הקשה, שהוא חד חד ערכי, מוכיח מעדויות החיילים עצמם שהשתתפו בקרב, ששלושת החיילים נהרגו בקרב. המודיעין פה מאוד פשוט, והוא נובע בעיקרו מעדויות של חיילים שהיו בקרב", מתעקש איגרא.

בקרב הקשה, שאירע בכ' בסיוון לפני כמעט 34 שנים, נהרגו עשרים חיילים, נפצעו יותר מ‑30 ושישה נעדרו. שניים מהם - חזי שי ואריאל ליברמן, הושבו חיים במסגרת שתי עסקאות שונות. גופתו של זוהר ליפשיץ ז"ל הוחזרה מבית קברות בסוריה, ואילו גורלם של שלושת הנעדרים לא הוכרע זה שנים רבות.

שלום שראל, מי שהיה תלמיד ישיבת הכותל ולחם בקרב, מצפה עם חבריו לדעת מה עלה בגורלם של שלושת חבריהם: "בעיניי חשובה יותר פיסת מידע על החברים שלנו שנשארו שם, ולא איזה טנק למזכרת. בשביל טנק למזכרת היינו יכולים להסתכל על הטנקים שחזרנו איתם משם, גם הם היו פגומים ומצולקים אחרי קרב. זה גם לא כבוד גדול להתגאות בטנק שנפל בידי האויב".

שראל הכיר את שלושת הנעדרים לאחר שעבר איתם את ההכשרה הצבאית בשריון. באומל למד בישיבת הר עציון, והיה בחדר עם שראל לאורך כל קורס ההכשרה. כץ למד בישיבת כרם ביבנה, ופלדמן היה בחור חילוני מתל אביב. שראל מספר על קרב קשה ביותר שבו כל החיילים לחמו במסירות נפש גדולה. לדבריו, אולי אסטרטגית היו בעיות קשות בקרב, אבל הלוחמים היו ללא חת. הטנק שבו לחם שראל התהפך, וכך למעשה ניצלו חייו וחיי חבריו לטנק, והם יצאו עם מכות יבשות בלבד.

לדבריו, הקרב הקשה חקוק בזיכרונו ועיצב אותו: "קודם כול בהיבט האישי שלי, זה נתן לי השקפה אחרת על החיים. ראיתי עד כמה החיים - הדבר הזה שנראה לך על פניו מאוד יציב ומוצק, עד כמה הוא שברירי. זה נתן לי גם הרבה הבנות במה כרוכה מסירות נפש. זה עזר לי אפילו מול שני הילדים הגדולים שלי - גם הבן הגדול שהיה באגוז והשתתף בקרבות, ובוודאי בניה ז"ל. זר לא יבין את התחושה של להיות כל כך הרבה זמן תחת איום קיומי ולהמשיך לתפקד, לפעול ולא להשתתק. זו תחושה שרק מישהו שחווה מלחמה או לחימה בעצימות כזאת יכול להבין".

שלום הוא אביו של רב סרן בניה שראל הי"ד, שנהרג במבצע 'צוק איתן', בקרב שבו נחטפה גופתו של סגן הדר גולדין ז"ל, שהוגדר בעקבות הממצאים כחלל. נסיבות נפילתו של בניה היו כרוכות גם כן בנעדרות של חייל: "גם עכשיו עברנו טלטלה לא קטנה, כשבניה נהרג. זה סוג אחר של טלטלה, אבל היא נוגעת גם כן באושיות הקיום - הקיום האישי שלך בלחימה, או הקיום של הילד שלך ונפילה בקרב. וגם לצערי חוזר הסיפור של נעדרים, עם המקרה של גולדין".

פרחיה, אחותו של יהודה, מבקשת ממי שמוכן להירתם לעניין לפנות למשפחה: "אלה שלושה חיילים שיצאו בשליחות למלחמה. לא התרשלו בתפקידם, לא הלכו מיוזמתם לשבי. הם נלחמו לילה קשה מאוד בקרב של סולטן יעקוב, ואסור לנו להשאיר אותם ככה זועקים אלינו".