יום חמישי כ"ה באייר באמצעו של הבוקר.
הודעת וואטסאפ מתגלגלת לנייד של אשתי וזו לשונה: "עצוב, עוד אוד מוצל מאש עלה השמימה. אם יש למישהו רעיון למישהו פנוי שיכול להגיע...לוויית המת. ניצול בשם פרננד פאבל קליץ, שורד אושוויץ ובוכנוולד יובא למנוחות בבית העלמין בגבעת שאול בירושלים בשעה 10:15. אלמנתו ובתו חוששות מאד כי לא יהי מניין ומבקשות מהציבור להגיע ללוויה. זה היום!"
אנו מביטים בשעון, השעה 10:15 בדיוק. אנו מביטים אחד בשני, איזה זיק נדלק בעיניים. מהו? מי יודע. אבל הזיק כבר יצא לדרכו ובלי להבין כיצד זה קרה מצאנו עצמינו נוטשים את הסידורים הדחופים שלנו ואנו כבר בדרכנו לבית העלמין.
הגענו. לא היה קשה לאתר את הכיוון. פשוט מזהים את עשרות האנשים המחפשים משהו. אי הודאות הופכת עד מהרה להתכנסות, עוד ועוד אנשים מתאספים והנה כבר עומדים כמאה איש סביב רכב החברה קדישא.
אני מביט מסביב משתאה. מיהם האנשים הללו, מהיכן באו? פסיפס מגוון של החברה הישראלית התכנס ובא לכבודו של אוד מוצל מאש. כבוד אחרון של הרגע האחרון.
הצעדה מתחילה והשיירה הארוכה יוצאת לדרך. את המיטה נושאים 8 קצינים במדים ייצוגיים. מהיכן הגיעו? אולי היה הנפטר איש עדות? אולי הצבא שלח נציגים שהיו אתו במסעות?
מסתבר שלא. גם הקצינים מהמלת"ק הגיעו בדיוק כמו כולנו, דרך הוואצאפ. היו בקורס בירושלים, קיבלו את ההודעה והתייצבו. ועתה הם נושאים בהדרת כבוד את מיטתו של פרננד, בחזית מלווה הרכב באופנועים, ולפתע מצטרפים להולכים תלמידי בית הספר יונתן ורימון מרעננה שהיו בסיור באזור.
מיהו פרננד? איש אינו יודע. אנו הולכים לצד אשתו המבוגרת הצועדת בכבדות, נתמכת על ידי ביתה ונכדתה. אנו צועדים יחד עם כולם ומחשבות חולפות בראשי. מחשבות על פרננד, ומחשבות עלינו. מה פשר האחווה הזאת שמופיעה לה שוב ושוב בחברתנו? איזו עוצמה גלומה בה. איזה טוהר של ערבות הדדית מזוקקת מתגלה כאן. היכן יש עוד עם בעולם אשר מתקיימת אצלו לוויה שכל משתתפיה אינם מכירים את הנפטר ואינם מכירים זה את זה ובכל זאת כולם מרגישים שהם משפחה אחת?
עם סתימת הגולל מבקשת בתו של פרננד לומר את דבריה: "תנו לי את הכוח לא לבכות בבקשה. הייתי מאד קשורה לאבי. הוא היה אבא ובעל נפלא. תמיד ישר ואוהב הזולת, למרות שלא היה דתי.
כשהוא הכיר את אמי הוא לא דיבר אתה על השואה. אמי מהעדה התוניסאית ולא הבינה מה פשר הקעקוע על ידו. היא ידעה שקעקוע הוא אסור על פי היהדות והיא לא הייתה בטוחה שהוא יהודי.
אבא לא סיפר לאמא על המחנות. רק כשהייתי בת 15 גילו לי שאני יהודייה, זאת משום שאבי פחד לספר לי. זיכרון הגירוש היה קיים אצלו מאד והוא סבל ממנו מאד.
היו ימים רבים שאבא היה בבית חולים בסכנה תמידית. פעם אחת הוא אמר לי שהוא לא רוצה עוד ילדים. "את הבת היחידה שלי", הוא אמר, "ראיתי הרבה ילדים במשרפות ואיני רוצה שיהיו עוד ילדים שיעברו זאת". אבא נתפס על ידי המשטרה הצרפתית בבית הספר אלכסנדר הירש.
כשהייתי קטנה הייתי הולכת בלעדיו לכל טקסי הזיכרון כדי להבין מה הולך. על שלט האנדרטה הייתי מניחה בכל שנה עם אבא זר פרחים בלי לדעת למה.
כתוב שם ש-110 ילדים נלקחו וגורשו ברכבת ההיא וכולם נספו. נשאר רק ילד אחד מהם וזה היה אבא שלי. הוא לא היה ברשימה.
ככל שאבא הזדקן הוא הוציא פה ושם מילים.
הוא סיפר שבמשלוח הוא נשלח לטרנסי ומשם לאושוויץ. הוא עבר 3 סלקציות. בהמשך הוא נשלח לשטוטהוף. הוא היה צריך להסתתר בשירותים כדי שלא יועבר לעוד מחנות. השיטה בשטוטהוף הייתה להמית אותם בהטבעה במים.
בהמשך הוא הועבר בצעדת המוות לבוכנוולד, ולאחר מכן בעוד צעדה למחנה פלשנבורג.
השחרור היה על ידי הארמיה של פאטון.
בזיכרון שלו היה כל הזמן העם היהודי. "לא רציתי שהוא ילך כי הוא היה האדם האחרון מהמשלוח ההוא של הילדים, חוץ מזה שהוא אבא שלי כמובן.
אמרתי לאמא שאני רוצה את הקעקוע שלו על היה שלי. B3811 – אלה המספרים שהוא היה משתמש בהם כדי למלא לוטו.
כאשר הגרמני עשה לו את הקעקוע הוא ביקש שהוא יעשה לו אותו קטן. הוא היה אז בן 13. הגרמני שאל אותו: מדוע, אתה חושב שתשרוד? והוא השיב, איני יודע.
הוא לא נחשב לאדם דתי, אבל כאשר הוא היה באושוויץ הוא צם ביום כיפור. הוא היה צריך להסתתר לשם כך. באותו יום הגרמנים נתנו יותר אוכל כדי לענות את היהודים אך הוא צם.
עד סוף ימיו הוא שמר על יום הכיפורים.
זהו אדם שה' הציל אותו. בכל התקופה הזאת של המחנות וגם לאחר מכן. במשך חייו הוא הגיע למצב של אבדן חיים ונחשב כמת, ולפתע חזר לחיים. זה קרה לפחות פעמים או שלוש. הקב"ה הוא המושיע והוא מחולל ניסים. ואבי היה מיוחד מאד. ה' שמר עליו מאד.
הוא היה כאן בארץ בזמן מלחמת יוה"כ. הוא אהב את ישראל מאד. כיוון שאביו גם כן גורש למחנות הוא לא רצה להאמין, אבל הוא חגג את חג הפסח, יום כיפור וסוכות בישראל ואלה היו הזמנים היפים ביותר".
עמדנו שם בהר המנוחות בלב הומה ונרגש, מקשיב בדממה לדבריה של הבת, ולפתע הציפה אותי תחושה מיוחדת במינה. אינני יודע להגדיר בדיוק את התחושה הזאת אבל היה בה משהו מהנשגב ביותר. משהו מעין התבטלות של הפרט והתמזגות עם הכלל. אינני אדם פרטי במקום זה. במקום הזה נצבים עתה יחד עם האוד המוצל פרננד כל ישראל. האנשים הרבים שהגיעו לכאן הם הביטוי העמוק ביותר לכך שיש בעם היהודי כוח מיוחד ועמוק של יחד. זהו יחד הנובע מחיבורו של העם הזה לנצח, לריבון העולמים.
באנו לחלוק כבוד אחרון לפרננד שחלק ממנו נשרף עם חבריו הילדים באושוויץ, וחלק טבע בשטוטהוף, ועוד חלק נקבר בפלשנבורג ובעוד תחנות בדרך. פרננד שלמרות כל מה שעבר הקים משפחה וילד בת. פרננד של אהבת הזולת ופרננד של יום הכיפורים.
זהו פרננד היהודי שמזכיר לכולנו מהי זהותנו ומה יעודנו, גם כפרטים אבל קודם כל כעם.
בהלוויתו של פרננד ניצב כל עם ישראל, עם שהוא באמת אחד.
בתוך כך עלו באזני מילות הסיום של בתו:
"לכן הבאנו אותו מפריז לכאן, כאן מקומו. ובגלל זה גם אתם כנראה נמצאים פה.
כי אתם, צאצאיהם של יהודים מכל העולם ולא רק ממזרח אירופה. אתם מייצגים את החיים, אתם מייצגים את הקהילה היהודית, את אותו עם ישראל שרצו להשמיד, שהוא גם אוד מוצל מאש. תודה רבה לכולכם".
יהי זכרו ברוך – עם ישראל חי!