במאמר שהוא מפרסם בעיתונו 'הארץ' מנבא הפובליציסט ואיש השמאל הקיצוני גדעון לוי כי יבוא יום ויום ירושלים יהפוך ליום אבל.

במאמרו מסביר לוי את המניעים שמובילים אותו למסקנתו: "יום אחד יהפוך יום ירושלים ליום אבל לאומי. הדגלים יורדו לחצי התורן, הצופרים ייללו והישראלים יעמדו דום לזכר חלומם שנגוז. כ"ח באייר ייכנס ללוח ימי האבל של ישראל, בין יום הזיכרון לתשעה באב, יום חורבן החלום, לפני יום חורבן הבית".

לדבריו "ביום ירושלים יציינו הישראלים את קץ 19 שנות התמימות הקצרות שלהם ואת תחילת עידן הרוע הממוסד והשיטתי של מדינתם. הם לא יבינו איך העזו לחגוג במשך שנים את יום הכיבוש כיום חג לאומי הקבוע בחוק, ולראות בירושלים, העיר המסמלת יותר מכל את הרודנות והגזענות של מדינתם, את מחוז חפצם. כשזה יקרה, אם זה יקרה, נדע: החברה החלימה. היא נרפאה ממחלתה האנושה".

לטעמו של גדעון לוי יום ירושלים הוא יום שאינו נוגע למרבית האוכלוסיה וכל כולו שמחה לאיד שמתבטאת במצעד דגלים "שכל כולו מבוסס על השמחה שברמיסת שיירי כבודו של העם האחר, שירושלים היא גם שלו".

את ירושלים הוא מגדיר כ"עיר ענייה ומטונפת, הסובלת מהזנחה על פי קווי מתאר לאומיים, שהיהודים החילונים מהגרים ממנה כל עוד רוחם בם, הפלסטינים נצמדים אליה בכל כוחם הדל והיהודים הדתיים, הלאומנים והקיצוניים השתלטו עליה זה כבר. עיר ששולחת את גרורות המתנחלים לכל שכונה פלסטינית, רק כדי לאמלל, לנשל, לדכא ולגרש, ככל שניתן, והכל בחסות הרשויות, כולל הרשות השופטת, הנאורה שברשויות ישראל".

לוי מגדיר את יום שחרורה של ירושלים "העיר האיומה הזאת", כלשונו, כ"היום שהפך אותה למה שהיא, מפלצת של בטון ומולך של כיבוש".

את מאמרו הוא חותם וקובע כי "זה היה יכול להיות אחרת. אם ישראל היתה מכירה בכך שהפלסטינים שווים ליהודים והעם הפלסטיני הוא שווה זכויות בעיר, היתה לנו היום ירושלים אחרת וגם ישראל אחרת. אבל ישראל מעולם לא התגברה על ייצרה. היום לפני 49 שנה היא כבשה חלק מהעיר, ומאז עשתה הכל כדי להופכה לעיי חורבות מוסריים. ועל זה נתאבל יום אחד, ביום ירושלים".