1. בחכמה שלאחר מעשה, הולך ומתברר שהמשבר בין נתניהו לבנט סביב סוגיית הקבינט המדיני-בטחוני היה חמור ממה שהיה נראה באותו זמן.
ראש הממשלה נתניהו כבר פנה באמצעות מתווכים ליו"ר המחנה הציוני יצחק הרצוג והבטיח לו הרים וגבעות במטרה להוציא את בנט מהממשלה. רק חוסר יכולתו של הרצוג, החבוט והמוכה מאירועי השבוע שקדם, לספק את הסחורה, מנע את פיטורי שרי הבית היהודי והוצאת המפלגה מהקואליציה.
הרצוג וחוסר יכולתו להביא את מפלגתו לממשלה הם ברגע זה הערובה היחידה להישארות הבית היהודי בממשלה. יחסי העבודה בין בנט לנתניהו הגיעו לרמת עכירות כזו שחומרי ניקוי סטנדרטיים כבר לא יוכלו לנקות. את המחיר משלמת הממשלה, משלמת המדינה כולה ומשלם גם עם ישראל.
2. בנט בודאי לא האשם היחיד במצב שנוצר. התנהלות הליכוד מול הבית היהודי נעשית פעם אחר פעם באופן שנועד להשפיל את הבית היהודי. יודעי דבר יודעים לספר שההוראות לא מוגיעות מהאקווריום בלשכת ראש הממשלה, אלא ישירות מהבית ברחוב בלפור. שורה של התנהלויות תמוהות מאוד של הליכוד מול הבית היהודי העלתה מאוד את רמת החשדנות בסביבת בנט, ובצדק.
עם זאת, אי אפשר להתעלם, לעצום עיניים, ולהכחיש לגמרי את אחריותו של בנט לדרדור היחסים לשפל שאליו הם הגיעו. בנט פועל באסטרטגיה של יצירת משברים מכוונים, כשהדוגמה האחרונה היתה בולטת במיוחד. ברגע שבנט הבין שלא מדובר בהזדמנות לשדרוג מיניסטריאלי, יצירת המשבר האחרון נראתה מלאכותית, ויתכן שהיתה באמת מלאכותית.
נכון, הקייס היה צודק מאי פעם. מצב עבודת הקבינט באמת לא טוב, ואין ספק שדרישתו של בנט לגופה היא חשובה ולגיטימית. אבל עכשיו, כשהמשבר הסתיים, מותר לשאול את השאלה מהם המניעים שהביאו לפריצתו. האם העילה למשבר באמת היתה ניסיון להיטיב את שיטות העבודה של הקבינט, או שמא העניין היה רק ניסיון לשדרוג מעמדו של בנט בזירה הלאומית?
3. פוליטיקה של משברים היא דבר שיש לו מחירים. היא אמנם יוצרת לא פעם הישגים בטווח הקצר, אבל בטווח הארוך היא פוגעת במדינה. משמעותו של המשבר הפוליטי האחרון (שלא כולו על אחריות בנט אמנם, אבל הוא בהחלט הוביל להארכתו) היא שבועיים של חוסר פעולה. שבועיים שבהם ראש הממשלה עסוק כל היום בפוליטיקה, שבועיים שבהם השרים הבכירים עסוקים רק בפוליטיקה, שבועיים שבהם המדינה לא מתקדמת לשום מקום.
בנוסף, משברים כאלו גורמים לממשלה כולה לעבוד ב"חצי כוח" ולמערכת הפוליטית כולה להפגין חוסר יציבות. הקדנציה היציבה ביותר בשנים האחרונות הייתה בתקופת הכנסת ה-18. מה שאפיין את אותה קדנציה היה בעיקר מיעוט משברים קואליציוניים. הממשלה לא הייתה מורכבת אז מחברים, אבל החלקים השונים למדו לעבוד בשיתוף פעולה סביר ביניהם. התוצאה הייתה קדנציה ארוכה יחסית ויציבות רבה בתוך המערכת.
כאשר משבר רודף משבר, המערכת כולה פועלת בתחושה שהבחירות עומדות בפתח. התחושה הזו היא אסון ליכולתה של הממשלה להוביל מדיניות. השרים יכולים לעבוד פחות, הממשלה מתקשה להעביר החלטות, ואפילו החקיקה בכנסת מתקדמת בעצלתיים.
4. אם מותר לעוץ לשר החינוך עצה קטנה בפורום הזה, יתכן שהעצה הזו צריכה להיות: זה הזמן לחזור למשרד. משרד החינוך הוא המשרד הממשלתי הגדול ביותר והחשוב ביותר. את המהלכים שצריך להוביל שם יכול להוביל רק שר שרואה במשרד את מקום העבודה העיקרי שלו.
אם בנט יחזור למשרד, ישקיע יותר בו ופחות בפוליטיקה וסיורים ליליים, וגם יבנה סביבו כוורת שמסוגלת לפעול ולעשות מה שצריך יותר במשרד ופחות בפוליטיקה, משרד החינוך יכול להיות המקפצה הגדולה של בנט לליגה הלאומית. ניהול פוליטיקה של משברים אמנם משאירה את בנט בכותרות בכל יום, אבל בטווח הארוך זו אשליה. שרשרת של משברים לא תוביל את בנט מהר יותר לכסא ראש הממשלה.