1. נתחיל מהשורה התחתונה. אם לא יחול שינוי רדיקלי במצב, בעוד קצת יותר משנתיים יחוסל רשמית במדינת ישראל המונופול של הרבנות הראשית והרבנויות המקומיות על מתן תעודות הכשר.
קולות השמחה שנשמעו מכיוונם של הרבנים הראשיים אתמול היו מנותקים ממהותו של פסק הדין של בג"ץ, תוצאה של קריאה חלקית ולא מאוד מבינה של הפסיקה. נכון, בטווח של השנתיים הקרובות פסק הדין חיזק מאוד את מערך הכשרות של הרבנות ובמיוחד את היחידה לאכיפת איסור הונאה בכשרות. אולם, שנתיים הן מעט מאוד זמן במונחים של חיי ציבור ומדינה.
פצצת הזמן שהניח השופט רובינשטיין בפסק הדין קובעת באופן מאוד ברור: המשך המצב הקיים יביא לכך שעתירה נוספת, אם תוגש בעוד שנתיים, תוביל לתוצאה הפוכה בדיוק. בעיותיו של מערך הכשרות של הרבנות נפרשו בפסק הדין "לעיני כל ישראל", וללא שינוי זה גם יהיה סופו של המערך הזה.
2. למרבה הצער אין מנוס מלהגיד כמה מילים על מצבה של המערכת הזו שנקראת הרבנות הראשית. אולי מתוך סנטימנט אידיאולוגי-היסטורי למוסד שהקים הרב קוק זצ"ל, אולי מתוך אינסטינקט הישרדותי של הגנה על כל דבר שהוא "שלנו", ואולי מתוך חשש לפגוע במעמדה של היהדות האורתודוקסית במדינת ישראל, רבים מאיתנו נוהגים לכסות על "פשעיה" של הרבנות.
כמעט שכחנו שזה ארגון שבמשך עשור, לא פחות, עמד בראשו אדם מושחת. ממש ככה. אם גם קודם לכן הרבנות היתה מערכת רחוקה מאוד משלמות וסובלת מהרבה חולאים, ברור שאחרי העשור הזה דרוש כאן תיקון מהותי ולא רק לשון נעימה וסבר פנים יפות.
לא מדובר רק ברבנות הראשית. מצב שירותי הדת גם ברבנויות המקומיות ובמועצות הדתיות הוא בהרבה מקרים לא טוב יותר. ההיפך. נפוטיזם, שחיתות, מנהל בלתי תקין ובעיות מבניות מאפיינות למרבה הצער חלק ניכר משירותי הדת של ישראל.
3. התיקון הדרוש ברמה הרחבה הוא גדול מאוד, אבל החלק הדחוף שבלעדיו עוד שנתיים פסק הדין יתהפך הוא השינוי המבני במערך הכשרות ופתרון בעיית ניגוד העניינים המובנית בה כיום.
העניין הוא שבעשור האחרון עשתה הרבנות הראשית לפחות שני ניסיונות רציניים לרפורמה במערך הכשרות שתפתור את בעיית ניגוד העניינים. בשני המקרים העניין התנפץ אל סלעי פקידי האוצר ומשרד המשפטים. הסיבה היא פשוטה: בשני המשרדים יש התנגדות לעצם קיומו של מונופול הרבנות.
לאורך השנים הפקידות שם האמינה שככל שיהיה יותר רע ומצבה של המערכת הזו יתדרדר, סופו של המונופול שלה יהיה קרוב יותר. מה שקרה עכשיו זה שבג"ץ שם חותמת על האבחנה הזו וגם נתן לה תאריך יעד. עכשיו הם יודעים שלא צריך לחכות הרבה זמן. מספיק ששנתיים הם לא יתנו לרפורמה כזו להתרחש ומונופול הכשרות יקרוס.
היחידים שיכולים לשנות משהו הם הפוליטיקאים החרדים. השיטה של המפלגות החרדיות היא אמנם להתנגד לשינויים. אולם, אם הם רוצים שאולי יהיה סיכוי שמונופול הרבנות בכשרות לא יקרוס תוך זמן קצר הם צריכים להיות אלה שיגרמו לניקוי אורוות ולרפורמה בניגוד העניינים.
4. ואחרי כל זאת צריך להגיד מילה טובה לשופטי הרוב ובמיוחד לשופט סולברג. לראשונה מזה זמן רב קם שופט בבית המשפט העליון ומחזיר את היועץ המשפטי לממשלה למקומו. הוא אולי פרשן החוק המוסמך ברשות המבצעת, אבל גם לרשות המנהלית יש פתאום זכות להישמע בבג"ץ. עצם העובדה שהיועץ המשפטי לממשלה השמיע עמדה מסוימת אולי מחייבת את הרשות המבצעת, אבל לא את הרשות השופטת.
והכי חשוב, הוחזר כבודה האבוד של לשון החוק וכבודו האבוד של המחוקק. חוקי מדינת ישראל אינם תורה מסיני, אבל הדרך לשנותם היא באמצעות בית המחוקקים, ובוודאי שלא בהחלטות המתקבלות בלשכת היועץ המשפטי לממשלה. הדרך לאיזון המערכת המשפטית עוד רחוקה מאיתנו מרחק רב מאוד, אבל הצעד שנצעד אתמול הוא אמנם קטן אבל משמעותי.
הלקח החשוב מפסק הדין אתמול הוא עד כמה חשובה זהותם של שופטי בית המשפט העליון. אם שופט שמרן אחד בודד מסוגל לקדם צעד כזה, קשה להפריז בחשיבות חלון ההזדמנויות של מינוי השופטים שיפתח עלינו בשנת 2017 הבאה עלינו לטובה.