בימי חמישי, באופן קבוע, יש אצלנו בכיתה שיעור חברה.
המורה מאפשרת לנו ללמד בתורנות את השיעור הזה, וכל שבוע תלמידה אחרת נעמדת ליד הלוח.
נוצרה מין תחרות כזאת, מי תעביר שיעור יותר מושקע. גלי ביקשה מהמורה חימר, ובשיעור שלה יצרנו כדים, וחדוה לקחה אותנו לחורשה לקטוף פטריות אחרי הגשם.
השבוע יגיע תורי. היו לי הרבה רעיונות, אבל מתברר שמכיוון שהשנה נגמרת - נגמרו התקציבים. המורה לא יכולה להזמין עוד חומרי יצירה, ומה שנשאר בארון הוא די עלוב. גם הסעה לחורשה או לפארק לא יהיו אפשריים.
את הדרך הביתה עשיתי עצובה. כשנתקלתי באברהם, הייתי בדיוק ברגע של רחמים עצמיים ודמעות נשרו לי על הלחיים. אם פגשתם אי פעם את אברהם, הייתם יודעים שפשוט אסור להיות עצובים לידו. קודם כול, בגלל שהוא האיש הכי שמח שאני מכירה. והסיבה השנייה היא שאחרי כל הצרות שעברו עליו, פשוט אין לנו זכות להצטער בגלל הדברים הפעוטים שקורים לנו. לפחות ככה אני מרגישה.
אברהם נולד בכלל כגוי באמריקה. כשהאמריקאים שלחו את הצבא שלהם לעירק, הוא היה חייל, ונפצע כל כך קשה עד שהיה ברור שהוא יישאר נכה כל חייו. בזמן שהוא התאשפז בבית החולים הצבאי, הוא חשב על החיים שלו, ועל המלחמה, וניסה לשאול את עצמו למה העירקים מתעקשים להפציץ את ישראל, שבשבילם היא ארץ רחוקה שמעולם לא איימה עליהם. כך אברהם למד על הארץ שלנו, על התרבות שלנו, והחליט שהוא רוצה להיות חלק מעם ישראל.
לא קל להתגייר, ועוד יותר קשה לעזוב עם, תרבות ומשפחה כדי לעבור לגור בארץ זרה עם שפה אחרת. אבל אברהם התעקש להגיע עם כיסא הגלגלים שלו לכל מקום שבו אפשרו לו ללמוד, ולמד. סכום הכסף שהוא מקבל מהצבא האמריקני מאפשר לו לחיות מעט, אבל קשה מאוד למצוא עבודה לזר, נכה, שלא מבין את השפה. אז בינתיים הוא עוזר קצת במכולת, וגר לבד בדירה קטנה. ובכל זאת הוא האיש הכי שמח שאני מכירה. כשהוא ראה אותי בוכה, ושאל בעברית המוזרה שלו מה קרה, לא יכולתי שלא לספר לו. הוא חייך אליי ואמר: "זוכרת ששאלת אותי איך זה שאני כל כך שמח, ועניתי לך שזה בגלל שאני הבעלים של האוצר הכי יקר? אולי הגיע הזמן שאסביר לך".
אם אברהם מבטיח להסביר, ברור שהוא עומד לספר סיפור, ולכן מיד התיישבתי לידו. "כשיעקב עלה על אניית הסוחרים בידיים ריקות, הוא זכה להרבה מבטי סקרנות. לכל אחד באנייה היה מטען של סחורה. זה הביא עמו בדים, האחר נסע עם שקי תבלין, ורק ליעקב לא היה דבר. לגלגו עליו הסוחרים. והנה בלב ים הותקפה האנייה בידי שודדי ים, וכל הרכוש נלקח ממנה. הגיעו הסוחרים בלי סחורתם אל היבשה, ולא ידעו מה יעשו, בלי סחורתם איש לא התייחס אליהם. רק יעקב התקבל לעיר בכבוד מלכים. מתברר שהייתה גם הייתה לו סחורה, אך איש לא יכול היה לקחת אותה ממנו. יעקב למד הרבה תורה, ואותה בא למסור לאנשי העיר", סיים אברהם את סיפורו, והמשיך: "אני מאושר כי יום יום אני זוכה ללמוד עוד קצת מהאוצר היקר הזה, ואיש לא יוכל לקחת אותו ממני. גם את לא זקוקה לכסף או לממתקים כדי לחלק את הסחורה היקרה ביותר שיש בשיעור שתלמדי".
השבוע נחגוג את שבועות. שיעור תורה אמיתי מפיו של אברהם, גר צדיק, יהיה שיעור החברה הכי מוצלח שיכולתי לבקש.