שישי שעבר, תשע בבוקר, בית הספר חורב ברעננה. למטה במקלט נערכה מסיבת חומש. בני בן השבע קיבל את התורה, שבוע לפני עם ישראל.
מהרגע שהוא נכנס בשיירת ילדים נרגשים, לבושי פפיון וכתר, ועד לרגע שהוא זלל בורקס, לא הפסקתי לבכות ולצחוק מעונג. הילדים, במתיקות אין קץ, דקלמו מיני דקלומים וסיפורים. הם שרו שירים ואמרו דברי תורה. בני המתוק התרגש מאוד. וכשנעמד בתורו לענות תשובות, הלב שלי נפל מפחד. אבל הוא, בביטחון גדול, חייך את חיוך מיליון הדולר והגומות, וענה את שלמד בעל פה, לתפארת.
ההתרגשות התמימה של הילדים הדביקה את כולנו. אתם רוצים לקבל את התורה? צעק המורה שאחראי על תפילות הילדים. כן, הם צעקו יחד. אתם רוצים לקבל את התורה? שאל שוב. כן, צעקו במשנה מרץ. אז קדימה. בראשית, נח, לך לך... לא היה לילדים אכפת מהצפיפות במקלט, ממערכת הסאונד המיושנת, וגם לא מהכתרים שלא הפסיקו ליפול ברגע שהזיזו את הראש. מבחינתם הם קיבלו את התורה. ממשה ליהושע ולזקנים ולנביאים, וכך בשרשרת הדורות עד לכיתה א' בנים. בפשטות ובתמימות, ובהרבה מאוד שמחה. והכתרים, כעטרת על ראשיהם, לא כתרי בריסטול ונצנצים, כתרי תורה אמיתיים. כל כך אמיתיים, שאצטרך לשמור אותו לנצח (זאת אומרת, עד פסח הבא).
ראויה לכתר
לקראת חג השבועות אני עורכת חשבון נפש. אני מרגישה שיש קשר ישיר בין שבועות לראש השנה ולכיפור. שבועות הוא עת רצון להתחיל שוב מחדש. ריפרש לקבלת עול מלכות שמיים. מתוך ההתרגשות הגדולה והיראה לקראת הרגע שבו אעמוד שוב מתחת לחופה ואקבל את התורה, אני שואלת את עצמי האם אני ראויה. האם אני ראויה לעמוד, לקבל שני כתרים על ראשי ולומר נעשה ונשמע?
מצד אחד, מה"מודה אני" של כל בוקר, בכיסוי ראש שלא תמיד נוח, בברכות, בתפילות, בחיפוש אחר חרקים בחסה, ועד לקריאת שמע במיטות עם הילדים, אני זוכה לעשות נעשה ונשמע למעיישה. פייר, אני מרגישה שבבחירה שלי לחזור חזרה הביתה, זכיתי, מתוך רצון חופשי ואהבה גדולה אל השם יתברך, לקבל עליי, גם בגלגול הזה, את התורה. אפילו בלי איום הגיגית המפורסם.
אבל מאידך, אני מרגישה שלא עשיתי השנה מספיק מצוות. לא למדתי מספיק תורה, מוסר והלכות. לא נסעתי לרבינו. לא עבדתי דיי על המידות, בעיקר לא על מידת הכעס. לא שמעתי-נדמתי-שתקתי מספיק. ומה עם האמונה שלי? היא מספיק חזקה? כשבא רגע של אמת, של ניסיון, האם האמונה שלי נותנת לי כוח או בורחת לי מהתודעה כמו כלב עם הזנב בין הרגליים?
שדרוג רוחני
בני ישראל לא היו מושלמים רגע לפני מעמד הר סיני. ביניהם היו הרי חולים ועיוורים ופיסחים. חסרים בגוף ובנפש. ממש כמונו. ורופא כל בשר ומפליא לעשות, לקראת חתימת ההסכם, לכבוד התורה הקדושה, ריפא את העיוורים, את הפיסחים, את החולים. את כולם הוא שדרג לדגם מתקדם יותר. ולרגע אני מתמלאת תקווה. אולי גם אותי השם ירפא? אולי גם אותי ישדרג, כדי שאוכל מתוך בריאות ונחת לעמוד תחת חופתו ולהתקדש?
יכול להיות שבעצם, אני לא חייבת להיות מושלמת. שאילו לא הייתי נופלת, לא היה לי על מה לעשות תשובה. לא היה על מה לבוא ביראה ובהתרוממות רוח על ההזדמנות המחודשת שניתנת לי מתוך רחמנות ואהבה. ההזדמנות לעמוד ולומר שוב את עשרת הדיברות. ואולי כל מה שאני צריכה זה לחזק בתוכי את הרצון. להתחזק ברצון הנקי, כמו הילדים. הרצון לקום בבוקר ולשים כתר תורה על ראשי.
פטריות ממולאות בגבינה
את חן ואלון קורן פגשתי כמתמודדים בבייק-אוף. משתי סיבות הם צדו את עיניי. הראשונה, כיסוי הראש של חן והעדר הכיפה של אלון. חן דתייה ואלון חילוני. והזוגיות שלהם מתוקה יותר מכל עוגה של קרין גורן. טפו טפו. הסיבה השנייה היא כי לא יכולתי להוריד את העיניים מהידיים של חן. יש משהו מהפנט בתנועות הידיים שלה כשהיא עובדת במטבח. יש לה ידיים של מאמא. ידיים עם ניסיון, ידע ואהבה למטבח. גם השימוש שלה בתבלינים מיוחדים ובשילובים מפתיעים הבהיר לי את עומק ההבנה שלה בקינוחים ובאוכל בכלל. מהתבוננות בידיים שלה, לא הפתיע אותי כלל שהם המשיכו לעלות מעלה מעלה בשלבי התחרות. בבירור לעומק, הבנתי שאכן צדקתי. חן ואלון גרים במחנה יהודה. ושם בדירה, בין ריחות התבלינים והסחורה הטרייה של השוק, הם מעבירים סדנאות בישול ואפייה חווייתיות וארוחות גורמה מיוחדות. את הכישרון של חן ואת שיתוף הפעולה העדין שלהם, יכולתם לראות לאורך כל העונה. עכשיו הגיע הזמן גם לטעום. ולכבוד החג ביקשתי מחן מתכון קל ומנצח.
החומרים הדרושים:
7 פטריות פורטבלו גדולות
1 גליל גבינת עיזים
250 גרם פטה
100 גרם פרמזן מגורד
50 גרם צנוברים
50 גרם אגוזי מלך קלויים וקצוצים
1 שמנת מתוקה לבישול
1 כף פסטו
פלפל גרוס
מלח גס
אגוז מוסקט
אופן ההכנה:
חותכים לפטריות את הרגליים וקוצצים אותן לתוך קערה.
לאותה קערה מפוררים את הפטה ומוסיפים חצי מכמות הפרמזן, את הצנוברים והאגוזים ומתבלים במלח, פלפל ואגוז מוסקט.
חותכים את גבינת העיזים לדסקיות ומשטחים כל דסקית לעומק הפטרייה, מכסים את הצד הפנימי של הפטרייה בגבינת עיזים.
יוצרים כדורים שטוחים מהמלית וממלאים בתוך הפטריות, כך שתיווצר גבעה קטנה.
מסדרים את כל הפטריות הממולאות בתבנית חסינת חום. מערבבים את השמנת המתוקה עם הפסטו ושופכים מעל הפטריות.
מפזרים את יתרת הפרמזן ואופים ב‑180 מעלות כ‑20 דקות (או עד שמשחים).
ayakremerman@gmail.com