"כל ילד הוא נס"

הצוות הרפואי שעטף את שושי הראל הספיק לחוות כבר לא מעט לידות, אבל הפעם לא היה אחד שהצליח לעצור את הדמעות.

היולדת הטרייה קיבלה לידיה את בתה הפעוטה זמן קצר לאחר הלידה, ובעיניים דומעות מהתרגשות פנתה לאנשי הצוות הרפואי: "אני רוצה להסביר לכם מה אני מחזיקה כאן. אני מחזיקה נס ביד. ועכשיו בעלי ואני נברך שהחיינו על הנס הגדול הזה". זו הייתה ברכת שהחיינו המטלטלת ביותר שאמרה הראל בחייה: לרגע הזה של הלידה ציפו היא ובעלה עשר שנים תמימות.

כשעדה מוטי שמעה את הבכי הראשון של בתה הבכורה בחדר הלידה, פתאום הכול נשכח: הניתוחים הקשים, הטיפולים, הציפייה וההתייסרות. לא פחות מעשרים וחמש שנה חיכו היא ובעלה לשמוע את הבכי הזה, וכשהוא סוף סוף נשמע – "הרגשתי שהכול היה שווה", היא אומרת.

ההתמודדות עם ציפייה לילדים משותפת ללא מעט זוגות בשלבים שונים של הקמת המשפחה. המסלול הרפואי והטיפולי לגווניו, לצד היחסים עם החברה והמשפחה, מוכרים כמעט לכל מי שחווה את ההמתנה מהסוג הזה. אולם יש שעברו דרך ייסורים מפרכת וממושכת במיוחד – לא שנתיים ולא חמש שנים, אלא עשור של ציפייה או יותר. עם התארכות הזמן התחדדו גם הקשיים, החששות, ולעתים גם הייאוש. אבל בד בבד, מעידות שלוש נשים שמשתפות את 'בשבע' בסיפורן המיוחד, נבנה אצלן עולם פנימי שלם של אמונה וביטחון, של תפילה והכרת הטוב, מתוך הניסיון היומיומי שהוצב לפתחן.

"שלושה אחוזי הצלחה? זה המון!"

היא התחתנה בגיל עשרים, והייתה בטוחה שכל החיים לפניה. שושי הראל (35), תושבת אריאל ומחנכת מזה 14 שנים באולפנת צביה רבבה, חלמה בתור כלה צעירה על חמישה או שישה ילדים. "בעלי רצה עשרה", היא מחייכת. הראל מתארת חיים "מושלמים" כהגדרתה, עד שלב החתונה: "גדלתי במשפחה מקסימה, הצלחתי בלימודים, קיבלתי רישיון נהיגה, הדרכתי באולפנה שרציתי. גם בשירות הלאומי ובלימודים הכול הלך חלק. אפילו הבחור שהתחתנתי איתו בא לי בקלות. אני זוכרת שאמרתי לחברה: הקב"ה לא סומך עליי, הוא נותן לי הכול מוכן. החברה הזהירה: אל תזמיני לעצמך ניסיונות... רק אחר כך הבנתי שה' חיכה לי עם הניסיון".

שנה וחצי לאחר נישואיה לבועז, איש חינוך, הבינו בני הזוג שמשהו לא בסדר. מסביבם חברים מתחתנים וילדים נולדים בזה אחר זה, ואילו הם מוצאים את עצמם מאחורי הרכבת הדוהרת. הפגישה עם הרופא רק הרעה את המצב: "הרופא אמר שאין שום סיכוי שיהיו לנו ילדים, רק לאמץ". הזוג הצעיר יצא המום ומבולבל לרחוב. שביב מחשבה של האם יש טעם להישאר ביחד עבר ביניהם, אולם נמוג מיד. "בשנייה שהשאלה עלתה, ענינו מיד: מה פתאום. אנחנו מסתערים על הנושא הזה, ועושים הכול". הכול אצל הראל כלל הכול: מחד, כל האפשרויות שהציעה להם הרפואה – "כל רופא שהתייאש, עזבנו אותו ועברנו לרופא אחר"; ומאידך כל הסגולות, הקמעות, הרבנים והברכות: "את לא מבינה אילו דברים מביכים עשינו".

החיים המושלמים של הראל נתקלו בפעם הראשונה בקושי ובכישלון. "בשלב הראשון הרגשתי כעס על ריבונו של עולם. יש לך כל כך הרבה נשמות בשמיים, מה קורה? כל פעם מחדש צף הכעס והתסכול, 'למה זה אנוכי?'". בשיחות שלה עם הקב"ה, היא ביקשה שיחליף לה את הניסיון הזה באחר, "כי בזה אני לא יכולה לעמוד". הקנאה והחשבונאות החלו להשתלט עליה: מתי זו ילדה, מתי זו התחתנה ומתי היא תלד. בשלב מסוים היא החליטה להתנער מהמחשבות הללו. "אמרתי לעצמי: את מחנכת בישראל. תמיד את אומרת לכולן לא ליפול ברוח, עכשיו הגיע הזמן שתוכיחי את זה בחיים שלך".

בתהליך עדין, איטי ושברירי, החלה הראל אט אט לבנות עמדה אמונית חדשה. "בהתחלה כשהייתי הולכת לטיפולים, הייתי אומרת לקב"ה: אני יודעת מה טוב לי, רק אל תפריע, אל תהרוס. אבל אחר כך אמרתי: סטופ. אני לא יכולה כבר עם המתח של לדעת מה יהיו תוצאות הטיפולים. אני לא יודעת מה נכון. רק דבר אחד: אם ה' נתן לי את זה, הוא יודע למה. אתה מחליט, אמרתי לו, רק תן לי את הכוח לעמוד בזה. זו הקומה שבניתי: אחרי כל ההשתדלות, לפנות מקום לקב"ה".

מנין הכוחות לקום בכל בוקר ולהמשיך בשגרה אחרי שרשרת של אכזבות?

"האמת, לפעמים כשהייתי רואה זוג מקקים ברחוב הייתי מתרגזת: אפילו היצור הזה מתרבה ואנחנו לא... אבל הגיע השלב של 'ובחרת בחיים'. בחרתי כל פעם מחדש לקום בבוקר. במיוחד אחרי טיפולים, כשהגוף מתחרפן והנשמה עוד יותר. זה להתרסק עוד פעם, לקום אחרי לילה של בכי וללמד שוב כאילו כלום. כל בוקר מחדש לבקש מה': תן לי כוח לשמוח, לחייך, לצמוח. השתדלנו תמיד להיות עם חיוך, רק הקב"ה נותן את הכוח לעמוד בזה".

הראל לא הפסיקה לרגע להאמין בסוף הטוב. "ידענו שנהיה בסוף משפחה, לא משנה איך. באיזשהו שלב אפילו נרשמנו לאימוץ. היה לי חשוב לא להעביר את הציפייה בעצבות ובמסכנות, אלא להתרסק ולקום אחר כך. כדי שכשנהיה משפחה אוכל להסתכל אחורה ולדעת שלא בזבזתי את הזמן הזה". גם הבנייה הזוגית בתקופה הזאת, היא מעידה, הייתה משמעותית: "כל פעם שאחד התרסק, השני היה חזק".

בשלב מסוים הגיעו שושי ובועז לרופא שהציע להם טיפול עם שלושה אחוזי הצלחה בלבד. הם הביטו זה בזה באושר, והרופא התקשה להבין: "אלו רק שלושה אחוזים!". השניים השיבו: "אבל אתה נותן לנו תקווה, לפני כן גם את זה לא הבטיחו לנו". אבל גם הדרך הזאת לא צלחה לבסוף, ומסלול הטיפולים נמשך. שנה רדפה שנה, ועל הראל עוברות כמעט עשר שנים של ציפייה, התרסקות ואמונה.

היא זוכרת את הבוקר ההוא. הראל התקשרה להקריא לרופא המטפל שלה את התוצאות האחרונות. "הוא הקשיב, ואמר: מזל טוב, אתם בהיריון! ביקשתי: אתה יכול להגיד את זה שוב? והרופא חזר: מזל טוב, אתם בהיריון. ביקשתי שיגיד את זה שוב ושוב ושוב, ואז שאלתי: מה עושים עכשיו? אמרתי 'נשמת כל חי', הרגשתי כאילו חיכיתי למשיח והוא הגיע. זה היה פשוט חלום. רציתי לפרסם את הנס, שכולם יידעו וישמעו".

בשבוע ה-16 להריונה גילתה הראל נתון מחשיד שעורר את דאגתה. "נסענו לבית החולים, עם חשש של חס וחלילה הפלה אחרי עשר שנים. כל הזמן דיברתי עם ריבונו של עולם: גם אם החלטת לקחת ממני את ההיריון הזה, תודה שנתת לי אותו. תודה על כל יום ויום שזכיתי להיות בהיריון, ורק תן לי כוח להתמודד עם מה שיבוא".

קשה להעביר במילים את מטען הרגשות שמילאו את האוויר בסעודת ההודיה שנערכה לרגל הולדת בתם הבכורה של בועז ושושי, שרה. "היינו צריכים לחלק שם טישו כמזכרת", היא צוחקת. השם שרה נבחר כסמל להתמודדות האמונית שהצליחה: "כי שרית עם אלוקים ועם אנשים ותוכל". הראל הודתה במילים חמות קודם כול להורים. "להם היה הכי קשה", היא מסבירה, "פתאום ההורים לא יכולים לעזור לילדים שלהם, הם חסרי אונים. לכן אני בעד לשתף את ההורים בתהליך ככל האפשר, זה נותן כוח לכולם", היא מנדבת עצה מניסיונה.

אחרי שרה באו לעולם בזה אחר זה הילדים הנוספים: שנה וחצי לאחר מכן נולד הבן ישראל, ושנה וחצי אחריו נולדו התאומות. "חדרי הילדים אצלי הם חדרי ניסים. אני מתרגשת בכל בוקר כשאני הולכת למעון. אני מספרת לאנשים את הסיפור שלי ואומרת להם: כשתגיעו לנקודה של קושי, שנראה לכם שאין סיכוי, תעצרו ותגידו לעצמכם: לשושי ולבועז הראל יש ארבעה ילדים. זה קריעת ים סוף, לא להאמין מה קרה פה. זה נס אחרי נס. עד היום אני משפשפת את העיניים שזה הסיפור שלנו. כשריבונו של עולם רוצה – שום דבר לא עומד כנגדו".

"לא היינו בית דכאוני"

כשעדה מוטי נזכרת היום בדברים שאמרו לה אנשים בסביבתה בעשרים וחמש שנות עקרותה, היא יכולה לצחוק על הזיכרונות ההם. אבל לא תמיד זה היה כך. "באותה תקופה כל אמירה הייתה בשבילי עוד חרב ועוד דקירה". אבל עם כל הכאב, האמירות הללו גם נסכו בה כוחות: "זה גרם לי לחשוב: אני אראה לכם שזה יקרה, למרות כל השאלות והחטטנות. בשנים הראשונות היה לי קשה עם האמירות הללו, כל משפט גרם לי לבכי ממושך בבית. עם הזמן למדתי לא לענות, לא להיפגע".

עדה וגבי מוטי נישאו לפני 28 שנה. היא מתקרבת לגיל חמישים, הוא כמעט בן שישים, והם מתגוררים בקריית שמונה מאז נישואיהם. עדה מנהלת בית ספר בחצור, וגבי גם הוא עוסק בחינוך. את השנים הראשונות לאחר החתונה העבירו בשלווה ובהנאה. "לא נלחצנו מזה שאין עדיין ילדים", מספרת עדה. בתחילה פנו לרפואה הטבעית, לאחר מכן ניסו ברכות וסגולות, עד שלבסוף הופנו לרופא בהדסה, "משם התחילו הגלגולים והניסיונות".

אמנם רק רופא אחד בלבד אמר להם שאין להם סיכוי לילדים, אבל כך או כך ההתמודדות והקושי היו גדולים. עדה מעולם לא התייאשה: "לי תמיד הייתה תחושה שבע"ה יהיו לנו ילדים. לא היה אצלי מצב של ייאוש, של מחשבה שלא יהיה לנו. גם הרב אברג'ל זצ"ל תמיד אמר שיהיו לנו ילדים. זה נתן לנו חיזוק, במקביל לכל הטיפולים והמאמצים שעשינו".

עדה מודה שהיו רגעים קשים, במיוחד אחרי טיפולים שכשלו או בתקופות החגים. בשלב מסוים נשקלה אפילו פונדקאות, למרות שמבחינת עדה המחשבה שלא היא תהיה האם הייתה קשה. "אבל שמתי הכול בצד, העיקר לראות את הסוף – שיש ילדים בבית. מבחינתי היה פה גם את היצר האימהי הטבעי, כמו כל אחת שרוצה שיהיו לה ילדים. אבל מעבר לזה ראיתי בכך חובה בקיום של המצווה. כמו שאני רודפת אחרי כל מצווה כדי לקיים אותה, כך גם פה אעשה הכול כדי לקיימה".

העובדה שעבדת עם ילדים לא הקשתה עלייך?

"זה דווקא נתן כוחות", היא מפתיעה, "אם הייתי עובדת במשרד היה לי יותר קשה. הנתינה לילדים דווקא מקלה ועוזרת".

איך ניהלתם את החיים בבית ריק כל כך הרבה שנים?

"בית דכאוני אף פעם לא היה לנו. אירחנו תמיד אחיינים, משפחה בחגים ועוד. לא הרגשנו שהמשפחה מעיקה עלינו. ההפך, אני הלכתי לעזור וללוות את האחיות שלי כשהן ילדו". עדה מודה ש"משפחה זה לא, אבל חיים כרגיל. יוצאים לעבודה ועוד. בחגים הייתה תחושת חסר, אבל לכן העדפנו להזמין ולא שיזמינו אותנו, שלא תהיה תחושה שמרחמים עלינו".

איך מתמודדים עם הקושי, יום אחרי יום?

"הרבה אמונה שזה מה שהקב"ה רוצה מאיתנו כרגע. בעלי תמיד אמר לי: תחשבי מה הקב"ה רוצה מאיתנו עכשיו. יש לנו כעת תפקידים אחרים, תחשבי איפה לתת, לתרום. תמיד לחשוב שיש לנו תפקיד שאנחנו צריכים למלא, לעזור".

במבט לאחור, מה התקופה הזאת בנתה אצלכם?

"האמונה שלנו בבורא עולם התחזקה. זה משהו אחר לגמרי. גם מבחינה זוגית, היחסים שלנו מאוד התחזקו, למרות שיש כאלה שזה גורם להם לפירוד".

25 שנה של טיפולים חלפו, בהן עברו בני הזוג כחמישים הפריות מבחנה שכשלו. הם נשלחו מרופא לרופא, וקיבלו המלצה על טיפול נוסף. עדה כבר הייתה חלשה מאוד מהטיפולים, ובעלה גבי הציע לעצור ולנוח. "אמרתי לו: הרופא המליץ, בוא ננסה", משחזרת עדה. במבט לאחור היא מרגישה שהתהליך המסוים ההוא לווה בהשגחה: הביורוקרטיה נהייתה פשוטה יותר, התאריכים והפרטים הסתדרו כולם והטיפול יצא לדרך בזריזות. "לרגע לא חשבתי שזה יצליח", היא מודה, "אנחנו לא מאלה שמצליחים על הניסיון הראשון של הטיפול".

עדה לא האמינה שבתוך שבוע היא תקבל את השיחה הזאת. זה היה יום שגרתי בבית הספר, והיא הייתה בהפסקה בין שיעורים שלימדה. על הצג היא זיהתה את מספרה של האחות מ'הדסה'. "אמרתי לעצמי: עוד תשובה שלילית. פתאום אני שומעת את האחות אומרת: מזל טוב, את בהיריון! שאלתי אותה: את בטוחה שזה שלי?! היא אישרה שוב. אמרתי לה: אני חייבת ללכת לכיתה, יש צלצול. אחזור אלייך אחר כך". עדה ירדה לשיעור בכיתה, כשהיא עדיין לא מעכלת את שנאמר לה אך לפני רגע. לפתע חדרה להכרתה העובדה שהיא לא שיתפה את בעלה בבשורה. היא עלתה לכמה דקות למשרד, התקשרה לבעלה וחזרה לשיעור.

תחושת ההלם וחוסר העיכול, אחרי עשרים וחמש שנות ציפייה, ליוותה אותה בכל מהלך ההיריון. "כל התקופה שהלכנו לאולטרסאונד – אני לא מעכלת שזה כן. הרגשתי כאילו אני חיה חיים כפולים, ממשיכה להתנהל כרגיל במקביל. לא הודענו כלום לאף אחד במשך חמישה חודשים ולא חשדו בכלום. בערב ראש השנה הודענו למשפחה שאני בהיריון, חלק חשבו שאנחנו לא שפויים, מדמיינים. ראש השנה ההוא היה אחד החגים השמחים שהיו למשפחות שלנו", הזיכרון עדיין חי אצלה.

גם בלידה עצמה נזקקה עדה לזמן כדי לעכל. היא עברה ניתוח ולא חוותה את הרגעים הראשונים, אבל כשהתעוררה וגילתה לידה עריסה, לא האמינה שהחלום רב השנים הפך למציאות מוחשית. לאט לאט הפכה רחל הקטנה לחלק בלתי נפרד מחייהם החדשים, המאושרים והמלאים של בני הזוג מוטי, שהפכו סוף סוף למשפחה נגד כל הסיכויים.

רחל גדלה, החלה ללכת לגן ולדבר, ולא הסתירה מהוריה את רצונה העז: "בכל הבדלה היא הייתה אומרת: 'התפללנו שיהיה תינוק'. היה לי חשוב שרחלי לא תהיה לבד. היא כל הזמן דיברה על זה. רצינו גם בן ובת. ידענו שאנחנו לוקחים סיכונים והיריון נוסף יהיה יותר מסובך, ואולי אפילו יהיה צריך להפסיק אותו". אבל עדה וגבי, כשהיא מתקרבת לגיל חמישים, יצאו לסיבוב נוסף במטרה להביא אח או אחות לרחל הקטנה.

הניסיון השני הצליח, ולפני חמישה חודשים ילדה עדה את בנה אביעד. הסנדק היה הרב מנחם בורשטין, ראש מכון פוע"ה, שהלך יד ביד ובאמונה גדולה עם בני הזוג לאורך 25 שנות המתנה, וחיזק אותם ברגעיהם הקשים.

איך התחושה לחבוק שני ילדים אחרי כל כך הרבה שנים?

"זה מעבר לציפיות. כל ילד זה נס, בלי קשר לשנים שחיכינו".

את מרגישה שיש יתרונות או חסרונות להורות המאוחרת?

"אמנם אין לי את הכוחות שיש לבת עשרים, אבל סבלנות לדעתי יש לנו יותר, וגם יותר ניסיון חיים. אני גם חושבת שאם הילדים היו באים מיד, הייתי אמא יותר קרייריסטית. היום חשוב לי להיות איתם כל דקה".

אמבטיות של דמעות

"היריון לוקח תשעה חודשים, לנו לקח תשע שנים", מסכמת עירית (שם בדוי) את תקופת ההמתנה שלהם לילד. היא ובעלה מתגוררים בגוש דן ועוסקים בהוראה ובייעוץ. עירית, כיום באמצע שנות השלושים לחייה, נישאה בגיל 23 ובעלה היה אז בן 30. "לא היינו צעירים, לכן כשהתחתנתי הייתה לי ידיעה ברורה שאם חיכינו עד הלום, ובמיוחד בעלי, אז ברור שנלד מיד. אם היה עיכוב ברווקות, אז עכשיו ה' ייתן לנו ילדים בצ'יק צ'ק, במתנה גמורה".

אבל מחשבות לחוד ומציאות לחוד. עירית מתארת את ההיתקלות הראשונה במניעת פרי בטן, כתמרור עצור שהוצב לה במסלול החיים הזורם: "אנחנו נוסעים בחיים עם איזה ג'י.פי.אס במסלול שכביכול מזומן לנו: לימודים, עבודה, חתונה, ילדים. פתאום ה' שם לך תמרור עצור חזק, הוא סוגר שוב ושוב משהו שאתה מאוד רוצה, ומודיע לך: יש לי בשבילך ג'י.פי.אס אחר. התחושה היא מאוד לא פשוטה".

עירית ובעלה החלו לצעוד במקביל במסלול הרפואי ובזה האמוני: הם לא בחלו בשום שיטה שהציעה הרפואה, אבל גם עלו לרגל לשורה ארוכה של רבנים ורבניות, לקבל ברכות, עצות וחיזוקים. האכזבות שנחלו הכו בהם פעם אחר פעם, אבל עירית מעידה שמשהו בתוכה התחיל להשתנות: "הרבה פעמים הרגשתי בדרך ללא מוצא, אחרי תוצאות שקיבלנו או דברים שרופא אמר. אנחנו רגילים לחשוב שה' נותן דברים אבל גם אנחנו קצת בסיפור הזה. כשאתה עומד מול אין מוצא, אתה תולה עיניים בשמיים בכזאת הבנה ותחינה שהכול ממך ומשלך, וכשתרצה לפתוח – תפתח, גם מול כל דברי הרופאים והתוצאות".

סיפור הדברים מחדש מחזיר את עירית אחורה, והיא חיה שוב את השנים שבהן התפילות שלה היו כל כך מעומק הלב, עד שהיא מגדירה את התקופה הזאת כמתנה מה'. "מילאתי אז אמבטיות שלמות בדמעות", היא מחייכת. התפילות שלה היו כבר בלי סידור, בלי מילים, בלי האנשים מסביב: "רק אני ובכי אחד גדול, אני תפילה. היום במבט לאחור אני יודעת שזו מתנה שקיבלתי ולא הייתה לי קודם, של בירור, שמחה ובקשה עם הקב"ה. ה' הפך להיות חי בחיי, ממש כמו אבא. לא הלכתי לתפילות רק כי חייבים. הרגשתי שה' אומר: אני פה איתך, תצעדי קדימה. אני לא יודעת איך עברתי את השנים האלה, ה' עבר אותן יותר ממני, החזיק אותי".

דווקא מתוך רגעי השבר הגדולים שחוותה, מתארת עירית, צמח בה אדם חדש: "כשהיו ציפיות ולאחריהן אכזבות ענקיות, היה שבר עצום והמון בכי. אבל דווקא שם צמח בי אדם חדש, זוגיות חדשה, עולם פנימי חדש שיותר קרוב לקב"ה".

איך בכל זאת מוצאים את הכוח להמשיך בחיים אחרי כל התרסקות?

עירית מדגישה קודם כול את החובה לא להתייאש: "ייאוש זה לאו דווקא לשכב במיטה, אלא לפעמים דווקא לקחת על עצמי יותר בעבודה כי מה זה משנה כבר, ממילא השליחות שלי זו רק העבודה שלי. הייאוש מסתתר לפעמים דווקא מאחורי היוזמות הגדולות. אבל הייאוש הוא בור בלי תחתית, אסור לדבר איתו בכלל. צריך פשוט להקים את עצמך בכוח וללכת. אני זוכרת איך הכרחתי את עצמי למשל להתלבש ולצאת לשיעור התעמלות. הלכתי עד הדלת, וחזרתי. שוב הלכתי לדלת וחזרתי עד שלבסוף בכוח יצאתי מהבית אל השיעור. אבל היציאה מחזיקה אותך, נותנת לך לראות את העולם קצת אחרת, גם אם בהתחלה אתה עושה את זה באופן מלאכותי. כל אחת ומה שטוב לה: קריאת ספר, רהיט חדש, בגד יפה, העיקר לא להישבר".

אבל גם תשע שנות המתנה מגיעות לסיומן הטוב. באותו יום עירית הייתה צריכה להתקשר למרפאה ולקבל תוצאה של אחד הטיפולים. "היה לי ברור שזה לא, מנגנון הגנה שכזה. אבל אז הרופא אומר פתאום: מזל טוב, אתם בהיריון. היינו בהלם, לא האמנו. עד שלא ראינו את הדופק הראשון לא האמנו, ועד שלא עשינו את האולטרסאונד לא האמנו. ההיריון היה מלווה בהמון חשש וציפייה. אמרתי לעצמי: תחליפי את המשפט 'אני לא מאמינה' ב'היינו כחולמים'. לא ידענו איך להכיל את גודל הנס".

בלידה עצמה הקיף את עירית הצוות הרפואי, שהכיר את סיפורה מקרוב. "כל הצוות התרגש עד דמעות, בכי. והנה, יש לך ילדה בידיים. זו תחושת אושר עילאית".

במשך כל תקופת הגידול הראשונית של הבת הבכורה, עירית ובעלה היו "שיכורים מאושר", כהגדרתה. "פתאום הפכנו מזוג למשפחה, פתאום צריך למצוא זמן. לפני כן חיינו בפלנטה אחרת, וכשהפכנו למשפחה לא הבנו איך יכולנו לחיות קודם, כמה הכול היה ריק, איזה חוסר חיים".

שנה וחצי אחר כך נולדה לבני הזוג בת נוספת, כיום בת חצי שנה. "אני מרגישה שה' פתח לנו פתח. יש לנו ציפייה גדולה להרחיב את המשפחה. אני מרגישה עכשיו באופן מוחשי את ברכת ה' בכל קימה בלילה לילדה שבוכה. מישהי פעם אמרה לי כמה קשה לקום בלילה, איזו עייפות. אמרתי לה: אני ישנתי הרבה פחות טוב בשנים שבהן יכולתי לישון. כשלאדם מתמלא החסר, הוא מעריך הכול הרבה יותר: את המילה אמא ואבא, את זה שיש לך למי לקום בלילה, למי לבשל, למי לדאוג. קמתי בבוקר – יש לי בעל, ילדים, עבודה, זה לא מובן מאליו בכלל. הלוואי שאדע לבכות לקב"ה באותה עוצמה על כל הטוב שהוא חנן אותי".

אין לפעמים מחשבות על ההורות המאוחרת, על מה שהוחמץ או על הגיל המבוגר שבו הכול רק מתחיל?

"אני כל כך לא נמצאת שם. אנשים שואלים אותי: בת כמה את? כמה ילדים יש לך? ומיד עושים את החישוב ואומרים לעצמם: איזה מסכנה. אני במקום ששמח מכל דבר קטן, זו גם מתנה שה' נתן לי. אני לא חושבת: לחתן את הילדים בגיל 60? לא שווה. אני לא במקום של חישובי צעירות וזקנה. כשאני נתקלת בפחד הזה, אני אומרת: היה עבר, הוא נגמר. סבלת מספיק. את רוצה להמשיך אותו גם להווה? תחיי את ההווה, את לא יודעת מה יילד יום. תבקשי על העתיד, לגדול כמה שיותר. בינתיים יש לנו הודיה עצומה על האושר שכבר זכינו לו".

Hagitr72@gmail.com