לפעמים ילד אחד הוא כל מה שצריך. תשאלו את רות, גיבורת המגילה מיום א' הקרוב, שבנישואיה השניים הביאה לעולם את עובד בדרך למלכות בית דוד.
ייתכן שלרות ובעז היו צאצאים נוספים, אבל במגילה מתוארת רק שרשרת הדורות הישירה עד דוד המלך, השרשרת ששינתה את ההיסטוריה של עם ישראל. ורק לחשוב איפה היינו היום בלי אותה לידה מאוחרת של עובד הקטן. לדוד ד'אור היה אלבום אחד פחות, עד כדי כך היינו נראים אחרת.
מדי כמה חודשים, כולל בשבוע האחרון, אנחנו מקבלים דיווחים ועדכונים על בעיות הילודה בדנמרק. במדינה הסקנדינבית מודאגים מקצב הריבוי הטבעי שם, ולכן מעודדים את הציבור - פשוטו כמשמעו – להביא ילדים לעולם. זה התחיל בקמפיין מסחרי של סוכנות נסיעות, ועבר לטיפולן המסור של כמה רשויות מקומיות, כולל בעיר הבירה קופנהגן. לעתים מדובר בתמריצים כלכליים, לעתים בהסברה, אבל המסר הוא אחד: עשו ילדים והרבה.
ובישראל? הפעם האחרונה שמישהו העז לדבר על עידוד הילודה ברמת החקיקה הייתה באמצע שנות השמונים של המאה הקודמת. היה זה ח"כ מאיר כהן-אבידב ז"ל מהליכוד שהציע להכריז על תשמ"ז כשנת העלייה הפנימית ולהעניק הטבות שונות על לידת ילד שלישי ורביעי במשפחה. בין היתר הציע כהן-אבידב לממן את לימודיהם האקדמיים של אותם ילדים כשיגיעו לגיל הרלוונטי. הצעת החוק של הפוליטיקאי חובש הכיפה עוררה תגובות לעג מכיוונים שונים, בעיקר בשמאל ובתקשורת, שראו בה ניסיון לכפייה דתית על נשים להרות וללדת.
בשנים שחלפו מאז נמשכים המאבקים הפוליטיים בעד ונגד קצבאות ילדים, אבל חוקים מוצהרים לעידוד הילודה אין. גם השיח בנושא כמעט לא קיים. באופן מוזר, ההימנעות מהשיח הזה גדולה יותר דווקא במחנה שסובל מחרדת-יתר נוכח המאזן הדמוגרפי וסכנת המדינה הדו-לאומית. גם ראשי המחאה החברתית, שבוודאי היו שמחים לקבל לימודים אקדמיים במימון המדינה, לא היו חולמים לעשות זאת במסגרת של עידוד ילודה. מי שעדיין מעזים להתבטא בנושא הם בעיקר רבנים ומורי הלכה, לרוב בזירה הפנים-מגזרית.
מדור זה אינו מתיימר להטיף לעידוד הילודה, גם כי הוא לא נאה דורש מה שאינו נאה מקיים (בסדר, יש לי רק שלושה ילדים, אבל הם האיכות!). גם אין לי שום כוונה לתמוך בקמפיין של הטיפוסים המוזרים מצפון אירופה או בניסיונות החקיקה של כהן-אבידב המנוח. כן הייתי מצפה לדיון ציבורי חופשי יותר בנושא, כזה שמביא בחשבון גם צרכים לאומיים ולא רק את חירות הפרט. לא סביר בעיניי שנושא מסוים ייפסל לדיון רק משום שהוא חשוד כהתערבות בבחירה האישית. הכול צריך להיות על השולחן, ומי יודע – אולי בעקבות דיון פתוח כזה ייוולד בסוף משיח בן דוד.
מוחמד מגדיר
מתאגרף העבר מוחמד עלי, שהלך לעולמו בסוף השבוע, היה במובנים מסוימים החבילה השלמה: ספורטאי מצליח ונערץ, פוטוגני וחד לשון, מקושר פוליטית ופעיל למען אחיו השחורים. מפתה לחשוב על מסלול חייו לולא הפכה אותו מחלת הפרקינסון ליצור חי באופן חלקי בלבד. האם היה מגיע רחוק כמו ברק אובמה? האם בלי הרטטת, כפי שנקראת המחלה האיומה בעברית, הייתה לעלי השפעה על התהליכים ההיסטוריים של החברה האפרו-אמריקנית בעשרות השנים האחרונות? האם אמריקה הלבנה עדיין הייתה סולחת לו על הבוז שרחש לה? ואולי הכריזמה שלו, פיו הגדול והשתייכותו לאסלאם השחור הרדיקלי היו בכלל מביאים עליו את מותו המוקדם, כפי שקרה לחברו מלקולם אקס?
לפחות דבר אחד ברור: עלי, או קסיוס קליי כפי שנקרא לפני שהתאסלם, הגדיר ושרטט את הדרך להיחשב לאגדה. הוא היה מתאגרף נפלא, אלוף עולם שלוש פעמים ששינה את פני המקצוע בסגנון הקרב הקליל שלו. אבל זה לא הספיק כדי להפוך אותו לכוכב-על, לדמות שמרתקת גם אנשים שאינם חובבי אגרוף מושבעים. לכך אחראים גם שיגעון הגדלות, הגינונים ויחסי הציבור, לצד חזות נאה ומצוחצחת, נטולת שערוריות אלימות בנוסח נגיסה בתנוך האוזן, לצד הדיבור הרהוט והכועס, ולצד המאבקים הפוליטיים ששידרו שנאה ללבנים אך גם עוררו עניין והערכה אצל רבים מהם.
מצער ככל שזה יישמע, מוחמד עלי מזכיר לנו עד כמה ההצלחה תלויה באלמנטים נוספים פרט לכישרון האחד המהותי. זה נכון בספורט, זה נכון בתחומי התרבות והאמנות, וזה נכון אפילו בתחום ההוראה והרבנות. אתה יכול להיות התותח הגדול ביותר בתחומך, אך חסר השפעה ציבורית ממשית בהיעדר כישרונות נוספים שיחברו אותך לקהל הרחב. עלי היה אלוף עולם גם בתחום הזה, עד שבאה מחלתו הארורה והפכה אותו לזיכרון בלבד עוד בחייו.
בקטנה
באלג'יריה נפתחה מרפאת גמילה מפייסבוק, הראשונה בעולם הערבי והשלישית בעולם בכלל. זה המקום לציין שאני עצמי לא זקוק לשום מרפאת גמילה מהפייס, אני יכול פשוט לצאת משם מתי שארצה.
#שבת_שלום