אי אפשר להסיר אחריות ממדינה לא אחראית. וזה מה שזה, הסיפור של יהודה הישראלי: חוסר אחריות. וטיפשות ואיוולת ורוע לב. ואטימות. שולחים בן אדם להילחם, ואז אומרים לו: אתה לא גר בארץ. אז על תקן מה הוא נלחם, תושב חוץ? אזרח מיקרונזיה?

במקום האנושי, בבין אדם לאדם, בחובה המוסרית, הממשלה מקבלת ציון נכשל. מי ששולח אנשים לקרב ולא מסוגל לדאוג להם ביום שאחרי, לא ראוי להיות מנהיג.

ממול התייצב הציבור הישראלי. הרבה דברים נאמרו על אובדן הערבות ההדדית, על התפוררות החברה בישראל, וחלק ממה שנאמר נכון. אי אפשר להתעלם מזה. אבל דבר אחד אי אפשר לקחת מאיתנו: כשצריך משהו, ברגע האמת, אנחנו שם.

אנושיות נטו, לא ימין, לא שמאל, ערבות הדדית. כולנו רקמה אנושית אחת חיה, שרה חוה אלברשטיין, ואין שיר מתאים מזה לתאר את מה שהתרחש כאן בימים האחרונים. כל אחד רק רצה לתת משהו. כל אחד ואחת נתנו מה שיש להם לתת: אחד נתן כסף, השני נתן ספר שכתב, השלישית סדנא שמבוססת על הידע שלה. כמו אירוע ענקי שבו יש מי שנותן חסות ויש מי שתופר את התלבושות, אבל כולם שותפים לו, כאיש אחד.

זה כבר לא הסיפור של הממשלה ואחריותה כי זה התנהל מעל לראשה, במנותק ממנה, בערוץ נפרד. תעשו, לא תעשו, אותנו זה לא מעניין.

הישראלים הוכיחו, שוב, שהם חכמים וטובים והגיוניים יותר מההנהגה הישראלית. שהם הרבה יותר הגיוניים מהממשלה. שהלב שלהם נמצא במקום הנכון. ושלא משאירים פצועים בשטח, שהערך הזה חזק יותר מכל תקנה או ביורוקרטיה. כן, הציבור הישראלי עולה על מנהיגיו, מוביל את ההנהגה במקום שההנהגה תוביל אותו.

אין דברים כאלה בשום מקום בעולם.

ח"כ אראל מרגלית

המחנה הציוני