היא אהבה לשחק עם החברות אחרי הצהריים, לבלות איתן וללכת יחד לטיולים.
אבל היו רגעים שבהם כל החברותיות שלה הייתה נעלמת: היא הייתה בורחת, מסתתרת או מתרחקת מהחברות שלה.
אתם בטח שואלים למה. התשובה פשוטה, גם אם קצת מוזרה: בכל פעם שתמר ראתה מצלמה – מצלמה של פלאפון או מצלמה אמיתית, ישנה או משוכללת – היא הייתה פותחת בריצה. "אני לא אוהבת להצטלם", כך הייתה מסבירה למי ששאל, ונעלמת.
בהתחלה היו חברות שכעסו עליה, ואפילו קצת נעלבו: "מה, לא נאה לך להצטלם איתנו?" הן שאלו אותה בטיול שעשו במדבר יהודה. תמר רק משכה בכתפיה במבוכה: "זה לא קשור אליכן. אנחנו חברות, אני פשוט לא אוהבת להצטלם". אחרות הצטערו: "אנחנו רוצות מזכרת מכל החבורה שלנו יחד, מהחוויות שאנחנו עוברות, וחבל לנו שאת לא מופיעה שם". תמר הצטערה גם, אבל לא הצליחה להתגבר על הבושה.
כך עברו להם האירועים. אפילו במופע בת המצווה שערכו בסוף השנה בבית הספר, מול כל ההורים, ביקשה תמר מהוריה שלא יצלמו אותה. "אני מתביישת", אמרה להם. "אבל זו מזכרת מאירוע כל כך חשוב! כשתהיי סבתא תשמחי להיזכר במופע שהיה לך כילדה. זה הפסד שלא יחזור", ניסה אבא לשכנע. תמר הקשיבה, אבל ביקשה בכל זאת: "אל תצלמו אותי, אני אסתדר כבר כשאהיה סבתא...".
אמא ניסתה להבין: "אבל למה את כל כך חוששת להצטלם?". תמר היססה לפני שהשיבה. אבל מבטה של אמא שידל אותה לספר: "את זוכרת שהייתי בכיתה א' וצילמו אותי ביום ההולדת עם החברות? הפרצוף שלי יצא שם כל כך מוזר, ועוד עם קצפת מהעוגה שנמרחה לי על חצי מהפנים. כל מי שראה את התמונה הזאת אחר כך, לא הצליח להתגבר על החיוך. אז אם אני לא יוצאת טוב בתמונות, אני מעדיפה לא להצטלם ולא להתבייש אחר כך".
יום הולדתה של תמר הלך והתקרב. אבא ואמא ניסו לחשוב איך אפשר להפתיע את בתם הבכורה. "אולי טיול של שלושה ימים לצפון?" הציע אבא. אמא לא התלהבה: "היא טיילה כבר המון, זה לא מספיק מפתיע". הם ישבו ושתקו בניסיון למצוא רעיון חדש. לפתע נצנץ רעיון במוחה של אמא: "תמונות!" אבא הביט בה בפליאה: "תמונות? אילו תמונות?". אמא הסבירה: "לתמר אין אלבום תמונות מאז כיתה א'. בוא נכין לה אלבום ליום ההולדת!". "אבל היא לא הצטלמה בכלל מאז..." אבא לא הבין. "דווקא כן, אבל לא כמו שכולם רגילים", חייכה אמא. היא ניגשה למחשב והראתה לאבא תמונות משפחתיות. תמר עצמה אמנם לא הופיעה בהן, אבל חלקים ממנה כן: הנה היא בכנרת מצולמת מהגב; הנה היד שלה בסוכות, רגע לפני שברחה; פה הספיקה עדשת המצלמה לקלוט את הסנדל שלה, וכן הלאה. אבא הבין, וגם הוא החל להתלהב מהרעיון.
שבוע שלם הם עמלו יחד על עיצוב האלבום המיוחד של תמר, ובו שילבו ברכות ומשפטים מיוחדים עליה. בערב יום ההולדת קראו אבא ואמא לתמר, וביקשו ממנה לעצום את העיניים. "מה? הכנתם לי הפתעה?" היא שאלה בהתלהבות. "כן, לא תנחשי", אמר אבא. "פתחי את הקופסה", הורתה לה אמא לאחר שתמר פקחה את עיניה. "אלבום?!" התפלאה תמר, "אבל לא הצטלמתי!". אמא חייכה, ותמר החלה לדפדף באלבום. "וואו, אני ממש אוהבת את זה! תודה רבה!" חיבקה את אבא ואמא. "פתאום אני רואה שאני דווקא יוצאת טוב בתמונות, אולי בפעם הבאה אעמוד גם עם הפנים למצלמה", היא צחקה.