לוקחים ללב

יש חוויות שלא שוכחים. חול המועד פסח. האיש מבקש לבקר את רבו ברגל ואני מצטרפת אליו.

אנחנו עומדים דקות ארוכות לפני דלת הכניסה לבית בשכונת קטמון הירושלמית. דפיקה קלה. ועוד אחת. אין מענה. נשימותיו של האיש מואצות. אגלי זיעה על מצחו. שמא תגביר קמעה את עוצמת הדפיקה, אני לוחשת. דפיקה נוספת, דומה יותר ללטיפה. האיש עומד נבוך. לבו הולם כפטיש. הוא נוקש שוב קלילות על דלת העץ העתיקה, אך יראת הכבוד הגדולה לרבו, איש התורה השלם, היא זו שדופקת בעוז על שער לבו.

זוכרים את הפרפרים בלב כשנפגשתם לראשונה? בטסט הראשון? במבחן האחרון לקראת התואר? או בכניסה לחדר הלידה?

לפעמים הלב מפרפר מרוב צער. הוא מדבר את הכאב שלו בצורת פרפור דואב. בלי מילים.

מוות של בן או בת זוג אהובים מעלה את הסיכון לפרפור בעליות הלב. כך נמצא במחקר שבוצע על כתשעים אלף איש המתגוררים בדנמרק. רמת הסיכון הגבוהה ביותר היא בימים 8‑14 לאחר האובדן. כנראה לוקח כמה ימים עד שהאבל מפנים את אבלו, ואלו בדיוק ימי השבעה על פי ההלכה היהודית. ככל שהאבל מתרחק, פוחת הסיכון. שנה לאחר האובדן הסיכון חוזר לנורמה. האנשים שנוטים יותר לפרפור עליות לאחר אסון יהיו מעל גיל שישים, בעיקר כאשר האובדן היה פתאומי.

ריקוד יונים

חוקרים מסלוניקי בנו לחולים עם אי-ספיקת לב תוכנית שיקומית שכללה ריקודי-עם יווניים. במחקר נכללו כחמישים חולי אי ספיקת לב בני שבעים בממוצע, שחולקו אקראית, כמקובל, לשתי קבוצות. קבוצה אחת שולבה בתוכנית שיקומית המבוססת על ריקודי-עם יווניים, והמחצית השנייה לא רקדה. כל המשתתפים עברו הערכה תפקודית מקיפה: בדיקה של שש דקות הליכה, חוזק שרירי הרגליים וביצוע של קפיצות. והנה, אכן נמצא שיפור ניכר ביציבות המוטורית של חברי קבוצה הראשונה, בזריזות הרגליים ובחוזק השרירים.

אולי בקרוב נתבשר על סדנאות "שיבולת בשדה" של צעד תימני, ואולי גם של הורה קלאסית?

קשיחות מסוכנת

פעמים שהאיש יתחוב את הכאב לסתרי מדורי לבו העמוקים, ורק האישה היא זו שתביע, תרנן, תיטול מתשעת הקבין. אך האם מעטה הקשיחות הזה אכן אותנטי, או שמא הוא מכסה על כאב צורב שלא זוכה לבוא לידי ביטוי ולהיגאל?

ואכן, טוב יעשה האיש אם יוריד את מעטה הקשיחות וקצת יתרכך. מתברר שזו גם עצה שמאריכה חיים.

מרכזי בריאות האישה צצים היום כפטריות לאחר הגשם. ומה עם האיש? באחד מהפורומים לקידום בריאות נשים שבו אני זוכה לשבת, ניסיתי להאיר את חוסר האיזון הקיים בשירותי הבריאות בין המגזרים. חברותיי היקרות הנהנו לחיוב כשמבט של נחת האיר את פניהן כאחד, עד להמשך דבריי - שיש להקים מרכזי בריאות לגברים... ההנהונים הפכו להרמות גבה. אבל זה המצב! האישה זוכה לליווי של רופא בכל מהלך שנות הפריון שלה, מגיל העשרה ועד לגיל המעבר ובדרך כלל גם אחריו. וזאת למה? כשסוגרים וורט, הנערה תגיע לסידור תאריך החתונה, כמובן, ולהנחיות ראשונות לקראת החיים ביחד. כשמבצבץ היריון בראשיתי, שוב תיגש לרופאת הנשים. אם ההיריון המיוחל בושש מלבוא, בוודאי שהיא תפנה לבירור ולטיפול. לאחר הלידה תעלינה שאלות, היא חוותה חוויות, והיא תרצה להיוועץ בגינקולוגית. ולקראת גיל המעבר, כשגלי החום מרימים ראש, היא תחייג לקבלת עזרה. ואילו האיש, פעמים רבות כשנשאל גבר בריא בדרך כלל בגיל העמידה לשמו של רופא המשפחה, הוא יפתח זוג עיניים וישאל: מי זה? נחמד מאוד שלא הטרדת אותו עד כה, אדוני, אבל יש לכך מחיר.

והאמת היא שתוחלת החיים של המין היפה ארוכה משל הגברים. האם זה עקב המעקב הרפואי הצמוד, או שמא ישנם עוד מחוללים לעובדה זו? את זה ביקשה קבוצת חוקרים לבדוק. מאתיים גברים מילאו שאלון ובו הביעו את דעתם על תכונות של גברים ועל העדפתם לרופא. התוצאות הראו שגברים עם גישה מסורתית על גבריות (שגבר צריך להיות קשוח, מאופק בהבעת רגשות וכדומה) נטו יותר לדחות פתרון של בעיות רפואיות, במקום להתמודד איתן. לאחר מכן עברו המשתתפים ריאיון רפואי, והתברר שהגברים המאצ'ואיסטים היו הרבה פחות פתוחים לגבי מצבם הבריאותי בעת השיחה עם הרופא, ובכלל הם פנו פחות לקבלת עזרה רפואית. גם נשים שביקשו להיות אמיצות ולסמוך על עצמן נטו פחות לבקש עזרה רפואית והיו פחות כנות עם הרופאה שלהן.

אם כך, כנראה שהמסרים התרבותיים שגברים צריכים להיות אמיצים, לסמוך על עצמם ולהיות קשוחים, מובילים לכך שגברים נוטים ללכת פחות לרופא מאשר נשים, והם גם פחות כנים עם הרופא לגבי הסימפטומים הבריאותיים שלהם. אולי זאת גם סיבה לתוחלת החיים הנמוכה יותר אצלם, מסיקים החוקרים.

לילות לבנים והחומר הלבן

לעולם, מאז לידת הילדים, לא נישן לילה אחד כמו שצריך. כי כאשר הם קטנים הם על הידיים ואין יום ואין לילה, וכשהם גדולים הלב העמוס מחשבות ודאגות מאפיל על שנתנו. לי, בכל אופן, גם כשהמיטה קוראת לי בלחש, אין בכוחה להבטיח לי שינה רציפה. זה מתעתע ומשבש את סדר היום. האם המחולל הוא עולו של עולם המוטל על פי הרגשתי על כתפיי? ואולי זה קשור לשינויים ביולוגיים, לשחיקה מערכתית, לעייפות החומר, לבלאי?

חוקרים מסין מצאו סממנים מבניים ותפקודיים במוחם של אנשים שמבלים לילות לבנים, כמוני. במחקר נכללו עשרים מטופלים שסבלו מנדודי שינה מול שלושים נחקרי ביקורת. הם עברו בדיקת MRI מוח כדי לסרוק את החומר הלבן. ואכן, נמצאו שינויים במסלולי החומר המוחי ובאזורי התחושה והתובנה בחלק הימני של המוח. אז זהו – ישנו מרכיב ביולוגי מובהק שאחראי על הקשיים בשינה, כך שלא אוכל יותר להאשים את ילדיי בנדודי השינה שלי. כמה חבל.

לתגובות: drchana2@gmail.com