גאולה בדרך הקשה - ביקורת ספר

אחרי 'מקימי', ספרה השני של נועה ירון-דיין מתאר דווקא תהליך של יציאה בשאלה, שתקווה בסופו

תגיות: בשבע 698
שירה סטופל-פנסטרהיים , י' בסיון תשע"ו

גאולה בדרך הקשה - ביקורת ספר-ערוץ 7
כואב ומטלטל. 'שירה גאולה'
מאת: נועה ירון-דיין. הוצאת עם עובד

שירה גאולה

נועה ירון-דיין

הוצאת עם עובד

319 עמ'

"זה היה רעיון של סבתא ניצה שלי... היא לקחה אותי לחנות מכשירי כתיבה והראתה לי מחברת עם מיקי מאוס על הכריכה הקשה, ועם מנעול קטן ששני מפתחות קטנים קשורים אליו בחוט. היא אמרה, 'זאת מחברת סודית. כאן אפשר לכתוב סודות שאסור לאף אחד בעולם לקרוא'".

שירה גאולה, יתומה מאב, ובת לאם בעלת תשובה שנישאה בשנית, הפעם לגבר חרדי אשכנזי, קצה במציאות חייה המתפוררת ומחליטה לעזוב את הבית ולעבור לחיות ברחוב. מתוך חיים בקהילה חרדית-שמרנית, היא בועטת בהכול, כמעט. שלושה כללי ברזל היא מציבה לעצמה, נשבעת בינה לבינה שעליהם לא תעבור כדי לשמור על צלם אנוש, אבל גם עליהם היא עוברת אט אט.

בשפה כואבת, מטלטלת, כמעט בוטה, מנסה ירון-דיין להטיח בפני הקורא מה גורם לנערה בעלת נפש פרוזאית לשמוט הכול מאחוריה ולהיכנס למחול שדים שבו מתחוללת בריחה אחר בריחה. מה היא כותבת לעצמה כל הזמן? ולמה, באדיקות, כמו מתוך הפרעה, כל דבר שתכתוב - היא תמהר לשרוף?

מפגש אקראי בלילה קר עם חבורת ברסלבים פרועי פאות עוקר משירה גאולה את מעט המגננות שנותרו בה, וקורע מעליה את מעטה השתיקה. המפגש הסתמי מכניס אותה לתוך מסע - אל תוך עצמה בעיקר, שמכריח אותה לפתוח שער לתקווה.

כשסופר מוציא לאור ספר נוסף אחרי ספר הביכורים שלו, לא תמיד תצוף האנלוגיה בין שני הספרים. כאן, ההשוואה בין 'מקימי' ל'שירה גאולה' היא בלתי נמנעת. נדמה ששני הספרים משוטטים על אותו קו תפר שבין גילוי וביטוי עצמי אמיתי ונקי, ובין מציאויות שונות שגורמות לאדם לאבד את זהותו. ב'מקימי' התהליך שהדמות המספרת עברה הוא מן החוץ לפנים: מעולם הפרסום אל החזרה בתשובה. עקב כך הספר עסק אמנם בכל העכבות והקשיים שבדרך, אבל העלילה כולה הובילה למקום של התקדמות וטיהור שלב אחר שלב. ב'שירה גאולה' לעומת זאת, הדמות המספרת יוצאת מהבית הדתי ומכל המוסכמות החברתיות וההלכתיות שקשרו אותה למציאות חייה עד כה, ועוזבת אל הרחוב. אמנם הספר נגמר בסוג של ריפוי, אבל רובו מתאר את ההיפלטות אל הרחוב, את האכזריות שבה חיי הלילה המסוכנים טורפים אל תוכם את שאריות התמימות, ואת הדמויות האבודות שרוקדות כל הזמן ריקוד מכאיב של הישרדות.

אמנם הספר מביא בסופו נימת תקווה וריפוי, ובתוך כל הכאוס עולים בדקות רגעים של חמלה וחברות, אבל כשסגרתי אותו לא הרגשתי שמתחשק לי לשיר גאולה. ישבתי עוד רגע, וביכיתי את הגלות הזאת. המרה.