אש המזבח ואור המנורה

קל להזדהות עם מנורת המקדש שמפיצה אור וטוב, אבל חשוב להבין שכמעט אין לה קיום בלי המזבח, אשר מסמל את המאבק ברוע

תגיות: בשבע 698
הרב אברהם וסרמן , י' בסיון תשע"ו

אש המזבח ואור המנורה-ערוץ 7
המנורה סמוך לכנסת
צילום: אוריאל גולדשטיין.

גם שוללי העיסוק במקדש כנושא רלוונטי לחיינו, מזדהים עם כלי אחד משמעותי בו – המנורה.

היא מאירה, אינה דורשת שחיטת בעלי חיים, אורה נעים והיא משולה לדברים נעימים: אור החוכמה, ואף שבע החוכמות כנגד שבעת הנרות (העמק דבר לבמדבר ח, ב), מה שמאפשר לחבר אותה גם לממדים אנושיים כלליים.

לכך נוסיף את המשפט החביב כל כך "מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך" ושכנו "את החושך אין מגרשים במקלות", והרי לנו כלי מושלם. חכמים דרשו: "וכי לאורה הוא צריך? אלא עדות היא לבאי עולם ששכינה שורה בישראל" (שבת כב, ב), ומה יותר מהשראת שכינה?

לעומת המנורה, המזבח הוא מקום שבו נשחטים בעלי חיים, האש שורפת ומכלה את הבשר, העור והנוצות, עד שנזקקו לנס כדי שלא תפיל אישה מריח בשר הקודש (אבות ה, ז).

עם המזבח קשה לחלק מאיתנו להזדהות ולייחל לחידושו. אולם באמת, אין לנתק בין המנורה למזבח. ראשית, מכיוון שהמזבח היה מרכזי במקדש, וכך בעז"ה יהיה לכשייבנה במהרה בימינו.

אך לא זו בלבד, שני כלים אלה נסמכו זה לזה. בסיומה של הפרשה שעברה מובאת חנוכת המזבח שנמשכה שנים עשר יום, ובראשיתה של פרשה זו – הדלקת המנורה.

בין המזבח למנורה קיים גם קשר הלכתי הדוק מאוד: "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה - אש תמיד שאמרתי לך (במנורה 'להעלות נר תמיד', רש"י) לא תהא אלא בראשו של מזבח החיצון" (יומא מה, ב). כלומר, האש להדלקת המנורה באה מזו שעל מזבח העולה. באמת, למה?

תפקידים משלימים

שני תפקידים מוטלים על אדם מישראל: "סור מרע ועשה טוב" (תהלים לד, טו). כך גם תפקידי הכלים במקדש.

תפקיד האש על המזבח לשרוף את הבשר המוקרב, רמז למקריב שמה שנעשה לבהמה היה צריך להיעשות לו. הפעולה של המקריב היא ביעור החלקים הרעים בנפשו, ובכך הוא מתקרב אל ה', שהרי קרבן פירושו להתקרב (על פי ספר החינוך מצווה קכ"ג).

לעומת זאת, תפקיד האש במנורה הוא להוסיף אור, להגדיל ולהרבות את הטוב, והיא משפיעה אור חוכמה שבה מתקרב אדם לדעת ה' ולדבקות בו. שני תפקידים אלה משלימים זה את זה (על פי שפת אמת לפרשת פרה תרמ"א). אי אפשר להתקדם במסלול מוסרי ורוחני רק בהגדלת הטוב בלא הסרת הרע, והעושה כן נמצא לעתים כטובל ושרץ בידו.

מקום הסנהדרין הוא בלשכת הגזית הסמוכה למזבח (ירושלמי מכות ב, ו), והמיקום הזה אינו מקרי. תפקידם לשפוט את העם ולהעניש את הרשעים, וכך היא גם הכותרת ברמב"ם: "הלכות סנהדרין והעונשין המסורים להם". כמו המזבח שבא לבער את הרע בנפשנו, הסנהדרין מבערת את הרע מהחברה. לכן, רק בלשכת הגזית הסמוכה למזבח הם יכולים לדון דיני נפשות ולא כשגלו משם, אפילו במקום אחר על הר הבית! (רמב"ם סנהדרין יד, יג).

השראת השכינה המתבטאת במזבח ובאופיו המיוחד העוסק בביעור הרע, מנחה אותם לדון נכון בנושאים חמורים אלה. משגלתה סנהדרין וחרב המזבח – נפגעה מאוד יכולתנו לפעול באפיק חשוב זה. אמנם דיני עונשין לא בטלו לגמרי, אבל הם אינם נוהגים באופן סדיר ומקיף.

גם יכולתנו להוספת הטוב נפגמה, וקשה לפסוק הלכה אחת לכלל ישראל. מכיוון שדין זקן ממרא אינו נוהג, התרבו מחלוקות ואי אפשר היה להכריע.

המנורה היא כלי שאותו מאמצים ברצון מי שנמנעים ממאבקים רוחניים. לדעתם, הוסף אור – ובכך מילאת את חובתך. אלא שטעות היא בידם. נכון הוא שפעמים רבות ריבוי הטוב דוחה ממילא את הרע, אך אין בזה די. התורה מצווה אותנו גם להיאבק בחושך. אמנם אין מגרשים אותו במקלות, אבל מגרשים במקלות את מי שכיבה את האור, שלא יכבה אותו בשנית. המאבק ביצר הרע, וגם בעוברי עבירה, אינו מתמצה בהפנייתם לבית המדרש וכולל נקיטת צעדים אקטיביים נגדם.

היעדרו של מזבח, יחד עם היעדרם של סנהדרין והעונשים המסורים להם, מונע מאיתנו את האפשרות האמיתית לדחות את הרע ולבערו. כך מנסח הרמב"ם בהלכות תשובה: "בזמן שאין בית המקדש קיים ואין לנו מזבח כפרה אין שם אלא תשובה". למרות שהתשובה עוסקת גם בהסרת הרע, הרי זה בימינו בעיקר בלב, ועיקרה המעשי של תשובה הוא הגברת הטוב.

בגלות לא יכולנו לעסוק באש השורפת ומכלה, לא במקדש ולא בבית דין, ולא היה לנו צבא שנלחם נגד הקמים עלינו לכלותנו. התרגלנו להתמקד באש המאירה, המחממת והמרוממת, ושרדנו. לעתים מרוב ייסורים וצרות לא יכולנו אפילו להגדיל את הטוב כמידתו הראויה, ולכן גם על החנוכייה – אשר ממשיכה את הארת המנורה בכל הדורות – נאמר "בשעת הסכנה מניחו על שולחנו ודיו"!

עם חזרתנו לארצנו אנו עוסקים גם בחלקים הפחות נעימים, ונלחמים בשונאינו הרעים כמכבים בשעתם. לא פלא הוא שיש גורמים שטרם השלימו עם תפקיד זה ומתרפקים על ימי הגלות, שבהם לא היה עלינו לטפל במה שריחו רע ועלול להפיל עובר שבבטן אישה.

אך זה בדיוק המפנה שאליו יש להתרגל, כך בקיום הלאומי וכך בקיום האישי והחברתי. לא להסתפק עוד בהוספת אור – אלא להתמודד בעוצמה עם החושך, להביסו ולגרשו.

לכשנזכה ונבנה את המקדש, נשוב ונחנוך את המזבח, כמו שחנכו אותו הנשיאים במדבר, וכמו שלמה המלך ואחר כך שבי ציון והמכבים. או אז תשוב האש השורפת לפעול על המזבח, וממנה ניקח להדליק את המנורה ולהוסיף אור, בלי לחשוש שמא יבוא אויב, יכבה את המנורה ויטמא את השמן.