בכינון ישיר

למרות רמזים מבית המשפט העליון, השופט המחוזי בכר ממשיך במלחמת החורמה שלו נגד 'ביטוח ישיר' והסוכן שוקה

תגיות: בשבע 698
יאיר שפירא , י' בסיון תשע"ו

בכינון ישיר           -ערוץ 7
בית המשפט העליון סבר שהצו גורף מדי. הפרסומת של 'שוקה'
צילום מסך, מתוך הפרסומת

יותר מצחיק מחיקוי של שני כהן, יותר מיותר מסוכן הביטוח 'שוקה': הפארסה המשפטית סביב הפרסומות המשעשעות של חברת 'ביטוח ישיר' נמשכת במלוא עוזה.

נזכיר כי לפני כחודשיים הוציא שופט בית המשפט המחוזי בתל אביב אליהו בכר את אחד מפסקי הדין המשונים שפורסמו כאן בשנים האחרונות. השופט נענה לבקשת לשכת סוכני הביטוח בישראל, שדרשה להוריד מהמסכים את סדרת הפרסומות ההומוריסטית אשר מובילה למסקנה (הלא-בהכרח מדויקת) כי סוכן ביטוח הוא פונקציה מיושנת שרק מייקרת את הפוליסה לצרכנים.

"סוכני הביטוח אינם מאותגרים טכנולוגית כפי הנטען כלפיהם", כתב השופט באחת הפסקאות היותר משונות בפסק הדין. "בהחלט ייתכן כי הם לא בקדמת הטכנולוגיה, אך מכאן ועד להציגם כאנשי המערות או כמוצג ארכיאולוגי המרחק רב. כך למשל אין חולק, כי סוכני הביטוח עושים בעבודתם שימוש במחשב למול חברות הביטוח וזה חלק מעבודתם היומיומית. לפיכך, הצגתם של סוכני הביטוח כנהנתנים, כמי שהלקוח אינו בראש מעיניהם, כמי שבשום פרסומת אינם נראים כבאים במגע עם לקוחותיהם, אלא באמצעות מזכירה מאוד לא 'מתקדמת', שמאותגרת טכנולוגית ודוברת באחת הפרסומות יידיש, הכול על מנת להציג את סוכן הביטוח כמי שכבר אינו שייך לעולם המודרני, אינו עדכני ואינו מתקדם - בכל אלה, יש בהם כדי להוות תיאור כוזב של מקצוע סוכן הביטוח בהפרזה והקצנה שהינה לטעמי בגדר מעל למותר".

חברת 'ביטוח ישיר' הופתעה מפסק הדין. היא ערערה עליו לבית המשפט העליון, וביקשה צו עיכוב ביצוע. היא גם הפסיקה כמעט כליל את הקמפיין הטלוויזיוני, והותירה רק תשדיר אחד שבו נראה שחקן בדמות שלמה המלך מגיע כדי להיפרד ממזכירתו המיתולוגית של הסוכן שוקה, ולהודיע על מעבר ל'ביטוח ישיר'. הפרסומאים הקפידו לאיין, ברוח פסיקת השופט בכר, בדיחות על סוכני הביטוח, וגם את הסגיר שליווה את הקמפיין "למה לממן סוכן?". אבל הסוכנים הצליחו להיעלב גם מזה והתלוננו על ביזיון בית המשפט.

השופט בכר היה צריך להיות הפעם זהיר יותר. כמה ימים לפני שהתיישב לדון בבקשה, דן שופט בית המשפט העליון יצחק עמית בבקשה של חברת 'ביטוח ישיר' לעיכוב ביצוע. הוא אמנם לא נענה להם, בגלל שלא השתכנע כי הנזק שבהקפאת הקמפיין הוא כל כך גדול. אבל הוא נתן יותר מרמז אחד כי סיכוייהם בערעור אינם קטנים כלל. "לא אכחד", כתב השופט עמית, "כי צו המניעה האוסר על החברה להפיק ו/או לפרסם פרסומות ו/או לצאת בקמפיין בו מוצגים סוכני הביטוח כנהנתנים, מיושנים ומאותגרים טכנולוגית נחזה כגורף מדי". השופט עמית גם "התקשה להאמין" שהשופט בכר באמת אסר על חברת 'ביטוח ישיר' להניח לפתחו של הציבור את השאלה "למה לממן סוכן?", והבהיר כי החברה תוכל להמשיך ולהשתמש בסלוגן.

במקום לעשות לפחות צעד קטן לאחור בשיטת המשפט האינטואיטיבית-משהו שהוא פיתח בפרשה, בחר השופט בכר דווקא לצעוד קדימה בביטחון. הוא אמנם לא העז לפסוק נגד החברה על ביזיון בית המשפט, והיה מוכן להניח כי אנשיה שידרו את התשדיר בשגגה לאחר שלא ירדו כראוי לסוף דעתו. "למשמע טענות הנתבעים במהלך הדיון, לא יכולתי שלא לחוש את חוסר ההפנמה של הנובע מפסק הדין", כתב השופט בכר, והבהיר כי "נקודת המוצא ממנה יוצאת החברה כי אין מקום בעולם הביטוח לעוסק אחר (סוכן הביטוח) הינה בעייתית בעיניי, בהיותה לא מוסרית בעליל". בשם אותו מוסר הוא הורה על הורדת תשדיר הטלוויזיה, כמו גם הורדת כל הסרטונים ההומוריסטיים שהוצגו בנושא עד השבוע בערוץ היוטיוב של החברה.

הידיים של אגד

לפני שנה בדיוק, בצוהרי יום שישי חם של תחילת הקיץ, עמד אהרון, תושב אחת משכונותיה החרדיות של בית שמש, בתחנת האוטובוס. הוא, אשתו ושלושת ילדיו הקטנים. מכיוון שהיה זה האוטובוס האחרון שהיה עתיד לעבור בתחנה באותו ערב שבת, המשפחה הקדימה והתייצבה במקום חמש דקות מוקדם מהשעה היעודה. הדקות חלפו והנה שועטים לעברם לא פחות מחמישה אוטובוסים של אותו קו. הראשון שעצר היה עמוס לעייפה. הנהג הציץ באהרון, בבני משפחתו ובכל הכבודה שהם נשאו עמם לשבת בירושלים, הודיע כי אין מקום ונסע לדרכו. האוטובוסים האחרים ראו את עצמם כמי שיצאו ידי חובתם בעצירתו של האוטובוס הראשון, וחלפו על פניו של אהרון שנופף להם נואשות. לו לא נותר אלא לשכור מונית יקרה כדי לשאת את המשפחה כולה לירושלים לפני כניסת השבת.

בבית המשפט לתביעות קטנות בבית שמש התהדר דובר אגד בשירות מסור במיוחד לציבור החרדי, בפרט בערב שבת. ובמיוחד בכל הנוגע לאוטובוס האחרון, שבשמו נשלחים כמה אוטובוסים, כדי שלעולם לא יאמר אדם כי לא נמצא לו מקום.

באשר לאהרון ומשפחתו, באגד הודו כי מדובר במקרה מצער, אך ציינו כי דקדוק בלשונן של תקנות התעבורה מלמד כי הם פטורים מאחריות. בתקנה מצוין כי נהג אוטובוס עמוס אינו מחויב להעלות נוסע, וברישיון הקו לא צוין כי הם מחויבים לשלוח באותה שעה יותר מאוטובוס אחד. לכן, משעצר אחד האוטובוסים, והוא היה מלא, הרי שהם את שלהם עשו.

הרשם הבכיר, בנימין בן סימון, דקדק אף הוא בלשון התקנות. שם נכתב כי כל אוטובוס שנוסע בקו חייב לעצור כאשר אדם נראה בתחנה. ומכיוון שארבעת האוטובוסים האחרים לא עצרו לאהרון, הרי שהוא השית על אגד את נזקיו: חמש מאות שקלים על עוגמת הנפש, שמונה מאות שקלים הוצאות משפט, ומאה ושבעים שקלים, דמי המונית שהעלתה את המשפחה לירושלים.

טארק יצא בזול

התמזל מזלו של טארק, צעיר ערבי מירושלים, והוא הצליח למצוא רחמים, והרבה, בלבו של שופט בית משפט השלום איתן קורנהאוזר. לפני כשלוש שנים פנה אליו נור, מכר מהשכונה, וסיפר לו על התארגנות של צעירים בשכונה. בבית המשפט טען טארק כי לא שאל וממילא לא נענה במה תעסוק אותה התארגנות. רמז לכך הוא יכול היה לקבל כמה ימים מאוחר יותר, כאשר אותו נור שב ופנה אליו בשאלה כמה יעלו לו שני רימוני רסס. טארק פנה למכר שסוחר בנשק לא חוקי, חזר לנור ובישר כי מחירו של רימון נע בין חמש מאות לשבע מאות שקלים, והוסיף שאם יוכל להשיג כאלו, יודיע לו. לאחר זמן הודיע טארק לנור כי לא יוכל להשיג את רימוני היד. נור ביקש ממנו לברר אם כך כמה יעלה תת-מקלע עוזי. טארק בירר אצל המכר וענה לנור שמחיר העוזי הוא כשמונת אלפים שקלים, אך הודיע גם כי הוא אינו מעוניין להיות מעורב בהשגת הנשק.

בסופו של דבר נור נתפס על ידי השב"כ והורשע בעבירות ביטחון חמורות. טארק הועמד לדין על קשירת קשר לסחר בנשק. התביעה ביקשה כשמונה חודשי מאסר, אבל השופט קורנהאוזר החליט להסתפק בעונש סמלי. בנוסף לשלושת השבועות שבהם שהה במאסר, הוא הטיל על טארק קנס של אלף וחמש מאות שקלים. הוא זקף לזכותו כמובן את הסירוב, שהגיע בסופו של דבר, לקחת חלק בקניית הנשק להתארגנות, וכן את היותו אב טרי. הוא הסכים שלא להחמיר איתו למרות ארבע הרשעות קודמות, שלוש מהן בעבירות אלימות. זאת בין השאר בגלל שלאחרונה החל טארק לשקם את עצמו, והחל לעבוד במאפייה גדולה במערב העיר. בתיאבון.